25.06.27
אני מבקש ממך להבין שמה שאני כותב לך זה לא בא סתם ככה, כדי להרגיז אותך או לעשות לך דווקא. להפך הגמור, זה חלק מהריפוי שלי, אני לא נותן לדברים להתנפח אצלי, אני כותב כדי להוציא החוצה דברים נפוחים, אני שופך מילים, אל תראי בהם משום פגיעה בשום תנאי. אני לא רוצה להיות במצב שלך, את צברת ואספת ושתקת ולא אמרת, אז לך התנפח בלון ענק בבטן. שהתפוצץ לי בפרצוף. לי זה לא יקרה. ככה אני מקווה. אני מוציא החוצה שאלות שאין לי עליהם תשובות, גם לך אין מה לומר לי בנידון. כי את לוקחת את זה אחרת ממני. את אוצרת בתוכך חבילות שמתנפחות. וכאשר את רוצה לפטור עצמך מלהתמודד עימם. את משקיעה או יותר נכון יהיה לומר מתישה את עצמך בעבודה קשה. שמשכיחה לך את הכאבים שהרגשות שלך חשים. ואם את באמת רוצה, וראיתי איך זה קורה לך במציאות. את יכולה לקחת פגם אחד בבן-האדם. ובין רגע את פוסלת אותו לצמיתות, בלי שום פשרות. אם פסלת מישהו. הוא נמחק ממך, את מוחה את זכרונו. ואין לך בעיה. כי את חזקה, נבונה ויודעת מה היא רוצה לטובת הילדים בראש ובראשונה. ועל זה אני סומך עלייך, בוטח בך, נותן יהבי עלייך. כדי ש... וכאן שוב מגיעות מחשבות מפחידות ואת מסרבת לענות, אני לא מרגיש ממך, לא בכתב, כל שכן בעל פה, איזו התחייבות כלפי, חוץ מהנושא של ילדים וחומריות. שום דבר מהלב לא יוצא לך לכתוב לי. כי את מה? את לא רוצה לשקר לי? או את לא רוצה לגרום לי להרגיש רע מכפי שאני נראה. את אולי רוצה אותי ולא רוצה אינך יודעת בעצמך. אם אהיה כלבבך, את אולי תכניסי אותי, תחת כנפך. והיה אם לאו, עת כבר עשית מעשה, את קמת והלכת. עכשיו אני צריך לרפא את עצמי ממה בדיוק... אולי ממך. מה את רוצה שאני אצא, להפסיק להיות תלוי בך, תלוי כמו שק מדולדל, זקן וכבד מצרכים הנובעים מאי עשייה. נגוע בדיכאון ו... כבר לא שווה להתאמץ בעבור מי שנראה כמו מת. מרגיש כמו גוויה ונראה כמו פגר מהלך. אלו הן מהמחשבות שיוצאות ממני מחוסר תשובות. את לא משיבה, רק קוראת ומהנהנת שצדקת שאני חולה. נו כן, מה רצית להגיד לי כאן. שאני בריא כמו טרזן. לא, אני חולה כי יפתי חמדת לבי נשמת רוחי, נטשה אותי כשאני חולה. בטח אני חולה אהבה ולא זכיתי לקבל אותה גם בדואר האלקטרוני. אף לא מילה אחת לא שמעתי מאף אחד שהוא אוהב, קצת, אולי כזה. למען הבריאות. נגיד לו שאני אוהבת אותו רק שימצא לעצמו מרפא לתחלואים שנמצאים בו לפעמים. אבל גם זה לא הולך לך יפה, את לא מצליחה לשקר לי בפנים. את שומרת ביפנים. את יודעת איך מרגישים כאשר כבר לא אוהבים מהלב בפנים. את אולי פוחדת שאני ארגיש כמוך. ומה אני יודע מה את מרגישה? לי זו תחושה שאת באמת רוצה להיות לי חברה טובה, לעזור לי ככל שתוכלי, כי את מרגישה חייבת לי. אבל הלב וזה מה שחשוב לי עכשיו וכעת, הוא מרגיש חש, או שהוא כבר מת. ואם הוא מת, הניתן לבצע החייאה. אפשר להעיר את האהבה מחדש. אחרי שהיא מתה, האהבה, באים רגשות האשמה, ומגיעים גם רחמים והם חוברים לכדי מה שאת מרגישה כעת. ואני, מהמבט שלי כותב לך את האמת. גם אם זה ניראה לך מדע בדיוני. זכרי שאני רק מוציא החוצה. לא נכנס לי כלום פנימה. שום דבר לא מגיע אלי...
ואני בסך הכול רציתי קצת אהבה, רק קצת, כי על פניו לצפות לזה עכשיו זה חלומות באספמיא. אבל לקוות מותר תמיד ואפשר להתמיד, תלוי בחברים הטובים. הם הקלפים אצלם והם אלו שיודעים ולא מגלים, לקרוא להם חברים, או תציעי לי את יפתי, איך לכנות את מי שמציג עצמו כחבר אבל סודות לעצמו שומר. ולא מדבר ולא מגלה משאיר, את הצד האחר על האש שיתבשל היטב. הזמן יוכיח את מה שהלב אומר.
זהו, יפתי תכף יתדפקו על דלתי וחפצייך ורוחך ייעלמו מחיי, לא לצמיתות חלילה וחס, אלא ייעלמו, במובן שכבר שום דבר לא יהיה כמו פעם, יהיה יותר טוב לזה ויותר טוב לאחר בכל תנאי ובכל מצב ללא תנאים מוקדמים. אוהב ואוהבים, היינו. מעכשיו אנחנו דואגים לרווחת הילדים יחדיו כל החיים.
אמא שלך הקדימה כרגיל ואני אמשיך וירטואלית ובדואר ישראל
בוקר צח שיהיה לך היום וכל יום בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה