יוני 2007אנא במחילה, תפתחי את ליבך אלי כדי שתוכל להיכנס לשם רוח האהבה שתפריח את השיממון שירד עלייך, יפיפייה שלי, הינך חסד בטוב הלב וכל כולך רוך ונחמדות, ואני אוסף את שברי לבי המנותץ, אוחז בהם בחוזקה שלא יתפוררו לרסיסים וחודים הקטנים יפצעו אותי אנושות. הן ליבי הומה לך, מבוקר עד ערב והוא פועם לקראתך ובכל שנייה של פעימה בוקעת ממנו המועקה המכבידה עד אימה.
אנא ברוב חסדך, אל תסכרי את ליבך לאהבה שהינך יודעת שהיא נועדה עבורך. בלעדייך אני לא קיים. ואין לי אחרת תחתייך, תמיד היית לי עמוד האש. להבתך בערה באור יקרות ומלאה את הבית בטוב ליבך עד גדות. ואני אבוד, לא יודע מה לעשות, עם הקירות הריקים. עם הזיכרונות הטובים. האם לאפסן אותם במחסן המשומשים, האם אהבתך גוועה – אזי אני בטוח שאול לאדם מת.
כעת חזרתי מהגן של הילד, כל כך מתוק, כל כך חכם ונבון, תינוקנוק בן ארבע וחצי. דורש ממני לשלוח לו מכתבים, שלא אשכח! ואז הוא מחבק אותי כל כך חזק, נצמד לי לרגליים באחיזה איתנה ומסרב לעזוב, זמן רב חולף עד שידיו הזעירות מרפות מהאחיזה בי. ובעצב עיניים גדול הוא נותן לי ללכת לדרכי. אהוב יקר שלי, היה אצלי בידיים החל מגיל שבועיים. היה עטוף איתי, כרוך בי במנשא ההודי, זה שנקשר סביבי ומאפשר לו מקום צמוד לליבי, והוא היה נרגע וככה הייתי מטייל איתו שעות, מריח את ריח האפרוח שבוקע ממנו, ניהנה מהחיוך המרוח לו על הפנים בשנתו. האכלתי אותו, החלפתי לו, הייתי צמוד אליו אישית לוחצת. והוא היה ילד טוב כל כך, מעולם לא בכה בלילה ככה סתם. ותמיד היה עליז ושמח בחלקו כמאושר באדם.
כך אני זוכר אותו מילדותו ועד שהחרמת לי אותו בצעד הקיצוני שלקחת על עצמך, טיפסת מיד עלית על עמוד כל כך גבוהה! ואני מקווה שאשיג סולם מספיק ארוך, כדי להוריד אותך בזהירות ובהתחשבות לקראת השלבים למטה, שלבים של סליחה ומחילה כמו שפותחים דף חדש בחיים. יש לנו עוד שתי בנות מקסימות, האהבה שלהן חסרה לי לא פחות. כעת אין אני שומע קולות של צחוק, אין צעדים שרצים בבית ומתרוצצים. שקט כאן כל כך, שעוד רגע דעתי תצא במחול דיכאוני שיכניס אותי עמוק לתוך עצמי. אשקע בייאוש תהומי. ועקרב מחשבות יתחיל לעקוץ בי ולזרוע בתוכי ארס, שיהפוך אותי על פניו ויעשה ממני כר דשן לרצונותיו, שיחדרו עוד יותר פנימה ויכלו בי כל חלקה טובה שעדיין נשארה.
כל כך מתגעגע לילדים, אלייך ואל יופיים של פנייך כלילת השלמות הינך ואת כל כך מהממת שרעד עובר בי כשאני נזכר איך היינו חבוקים כזוג יונים, נשבענו אמונים זה לזה, מתוך אהבה שפרחה וחיברה אותנו בעבותות של משפחה עם ילדים, משפחה שמכבדת את עצמה. חשבתי... כזאת שלעולמי עד תחזיק מעמד.
ואין מי שיעזור לי, אין, את וכל הילדים הינם כל מה שיש לי בחיים, עבורם אני עומד לשרת בכל עת. למענם אתן ונפשי עבורם. הם היו ועודם פסגת האושר עלי אדמות. הם כולם, חלק ממני שנקרע בכוח כשהוא משאיר בי צלקת שאיננה מגלידה אלא גדלה ומתמלאת מוגלה.
ככל שאני כותב לך, את יותר מתעלמת מהכתוב. אין לך זמן לכמה דקות של מענה לבן הזוג שלך המעונה. אין לך תשובות לשום שאלה, את משאירה אותי בחשכה גמורה. וכאשר אני הולך כמו סומא בארובה. אני רואה שחורות ומתוך הנשמה באפלה הן רוצות לצאת כמפלצות, כשהן אוחזות ועמוסות עד לעייפה בכלי משחית – הנקמה.
אבל אני רוצה שלום, תניחי לחשקיי אלייך, עזבי אותם בצד, יש לנו ילדים כאחד. אז למענם בבקשה, למען הילדים ולמען האהבה שהייתה בכול הפעמים. תני לי את סליחתך בטרם לא אדע את נפשי והיא תלך בדרך העקלקלה שלה.
ממני אבא של הילדים שלך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה