יולי 2007
ביום שני אחר הצהריים, יפתי הביאה אלי את הקטן והאמצעית, הגדולה הייתה אצלי מליל אמש. הם נחו, היא הזמינה להם אוכל, כנפי עוף, פיצה, שניצלונים ועוד כמה מטעמים. והם סעדו את ליבם, שבעו. ואהובתי נסעה לעבודתה הלילית, כאשר השמרטפית הקבועה שלנו, נשארה עימם אצלי. כי אני קבעתי פגישה, לטיפול נפשי.
הלכתי לפסיכולוגית שהפסיכיאטר שמטפל בי כבר שנים, המליץ, הלכתי, מתוך צפייה שתעזור לי לפרוק את המשא הכבד שאני צובר בתוכי. לקחתי מונית לאזורי חן. התיישבתי בכיסא מולה. והיא אמרה: "ספר לי תחילה את קורות החיים שלך" ואני התחלתי לספר לה, כאשר היא על דף חלק, מציירת ובונה ענפים, מחברת לעיגולים ומשייכת לריבועים את המילים שיצאו לי מהפה:
וסיפרתי לה: אשתי עזבה אותי ואת הבית, היא לקחה את שלושת הילדים שלנו איתה, אמרה לי שתנאי עבורי, כי בטרם היא תחשוב עלי כבן זוגה, אני חייב לקבל טיפול נפשי לדעתה. המשכתי לספר לה שזו לי, המערכת הזוגית הרביעית שלי, הייתי נשוי לשלושה נשים, כאשר יש לי ילדים מכל אחת מהן. וזו הרביעית, והיא מערכת זוגית, שהחזיקה מעמד שלוש עשרה שנים עד כה.
הוספתי כי אני אב שכול, שבנו נפל על משמרתו במוצב בעזה, לפני שלוש שנים, ומאז, דיכאון כבד נפל עלי, עד שהסתגרתי לי בבית. ולא יכולתי לצאת אל הרחוב, מפחד... שאין סיבותיו ידועות לי. זה פחד שרק הגוף שמכיר בו, הלב דופק מהר, אני מרגיש סחרחורת של חששות העוטפת אותי כשמיכה שחורה ומאיימת. אבל אני הייתי נלחם בפחד, ויכול לו! פעמים רבות אזרתי מספיק כוחות כדי לצאת, ולעשות כמה דברים שנקראים חובות. כמו לסעוד בבית חולים את אחותי המבוגרת שעברה ניתוח כואב. ועוד, הרבה מאוד.
ואז היא עצרה את שטף הדיבור כשהיא מבקשת ממני לספר לה על ילדותי, לספר לה מההתחלה. אז עצרתי מלדבר! לרגע גלגלתי לאחור את המחשבות שאני אוצר באחת האונות, זאת ששומרת את הסודות שקשה להעלות. ואמרתי לה תוך שאני בתוכי כואב וצוחק יחדיו:
נולדתי בתל אביב, נמסרתי לאומנה בגיל ארבע, בפעם הראשונה, ולאחר מכן עברתי עוד משפחות אומנות, ומשם לקיבוצים, פנימיות ומוסדות. בסך הכול עד שהתגייסתי לצבא. הייתי וגדלתי לסירוגין בתריסר מקומות שונים.
ובמה אשתך עוסקת היא שאלה, עניתי מיד בלי לחשוב פעמיים, זו הייתה אבן הרחיים הראשונה שרציתי לפרוק, או לזרוק ממני...
אמרתי לה, זוגתי אחראית על "ליין מסיבות" יוקרתי. מנהלת את הכול, סידור עבודה, משכורות ועוד. ומרוויחה שכר נאה, שהממוצע שלו הוא 10.000 שקל בשבוע, במזומן, ותמיד בזמן!
מההלם שהיא קיבלה כנראה, היא הודיע לי כי עקב הנסיבות, היא לא מוצאת עצמה יכולה לטפל בי. היא טענה שלא תגבה ממני כסף על הביקור הזה. וכוון שהיא במקור עסקה בסיעוד, המלצתה הייתה כי אפנה ללשכת הסעד בעירי. שם לדעתה אקבל את מה שהיא איננה יכולה לתת.
חד וחלק, היא "העיפה" אותי, נותנת לי להרגיש גרוע עשרות מונים יותר מכפי שהגעתי. הרגשתי אבוד, כמו שנתנו לי סטירה על הפנים. חשבתי לעצמי, ריבונו של עולם, אם הייתי אישה. מישהו היה מסרב לטפל בי? או שהייתי זוכה מיד למחסה האוטומטי, שהמדינה נותנת לנשים, סעד מיידי, בעשרות מקלטים. וארגוני נשים לאלפים היו מושיטים יד חמה ואוזן קשבת. יען לו הייתי אישה ולא גבר/בוּשה הייתי זוכה, לתמיכה רחבה מפה... ועד שנה הבאה. מרוכזת בשעה.
אבל אני גבר, אב שכול, בקשר עם משרד הביטחון, עם העובדת הסוציאלית הממונה על התיק שלי. לא מצליח לקבל תמיכה נפשית כעזרה ראשונה. או סעד קבוע, כי כרגע, עכשיו אני כואב מבפנים עד שחלקים בתוכי גוועים בייסורים איומים ונוראיים.
אין לי יותר מילים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה