אז אהובתי שלא איתי עניני, אמרי וספרי לי, מגיע לי לדעת, למה מנעת עצמך ממני, למה הפכת את האינטימיות לעונש נגדי בהתמדה כה רבה, בלי פשרות, כשאת במקום להרגיע את המצב, רק מסלימה אותו כמו בכוונה תחילה. עד שזה הגיע למשבר הנוכחי שלנו. אני יודע שמכאן והלאה את תקראי ברפרוף, עמדתך המוצקה לא לדבר על "זה" אף פעם ידועה לנו. אף פעם לא הצלחנו להמשיך שיחה כאשר העניין של האי נימיות עלה. את חתכת, סגרת, וסיימת את השיחה בכול פעם ש"זה" עלה. ועשית זאת בנחישות ראויה לשמה כאילו אני בן זוגך מבלבל לך את המוח בדבר מה בטל ושולי עד חסר חשיבות שכזה. ובכעס עזבת אותי המום לעצמי מתגובתך הכעוסה שכאילו ניצתה והתלקחה מזעמך הנורא.
ככה היה, את רנצ'ו מתוקה יודעת שכך היה בדיוק ועד היום אני לא יודע מה מדליק לך את הפיוזים כאשר אני מדבר על זוגיות איתי, או מה שרף לך את הפקק בראש שהתגובות שלך היו כל כך עוצמות וחזקות כאילו הן נשאו מאחור מצבור שלם של חומר נפץ בלתי ידוע שהצטבר אצלך לאט אבל בטוח שכן לך בקודקוד שהרי הוא התפוצץ קלות בשיחות והגיע לכדי כך כי בעבור אי רצונך או סירובך למגע זוגי עמי, את בחרת לעזוב אותי לבד, עם חשקיי שלא עולים לך בקנה מידה אחת עם רצונך שיניחו לגופך.
ובכל פעם שאני מעז חס וחלילה להעלות חשדות בעקבות, התוהות שאולי את מקבלת את האינטימיות שלך במקום אחר, זאת אומרת שלך לא חסר. את גם מתפוצצת עלי בזעם על שאני בכלל חושד בך שאת שלמה עם עצמך שאינך בסתר משלימה את החסר, את צריכה להבין שהגבר בי הוא זה הדובר ולא אחר, אוהב אותך יפתי ואין אני רוצה אחרות על פנייך. העדפתי להסתגר בבית, מאשר אולי להיכנע לפיתויים שבחצר. ואת יודעת ומודעת לשפע המוצע לראווה ולהיצע הגואה ו"לאני עוד רוצה". העדפתי לשבת בבית לתת לך את שכל כך רצית בו, את העצמאות שלך.
שאותה לקחת, כשאני מאחורייך משמש לך ברוב המקרים עלה תאנה. לקחת את העצמאות הזו כדי להשיב לי מנה אחת אפיים, יענו את חנכי אותי להתאפק ולהימנע ממגע אינטימי. כשאני ספון בביתי מוקף בילדים שלנו. ואת רוצה שאני אאמין כי את גם מתאפקת במקום הרוחש פעילות אינטימית וכי זה איננו משפיע על הזוגיות שלך, או אחרת. תמורת השכר הגבוהה, את מוותרת על הזוגיות שלך. או יותר נכון כבר ויתרת.
את רוצה אותי בחזרה כאשר אני מסורס מכל רגש לאינטימיות. אני מקווה שאת מבינה שזה בעצם מקור הבעיה שלי ולא כל מה שמסביב, את רוצה שאני אהיה בן זוגך לתפאורה לכאורה באין בננו אינטימיות ולו טיפה. וזה איננו גורע כהוא מה משאר המעשים שלך שבהם את מופלאה, את ענקית ובגדול. ואני לא מבין על שום מה, את בורחת מהאינטימיות כמו מאש. אני לא מצורע ואינני מסריח אני עדין ומתחשב, רגיש למגע הקל ביותר של סירוב ברמז או בסח דעת. ואת בחרת למנוע את האינטימיות ואני לא יודע למה ומתפוצץ לאלף חתיכות קטנות המתפזרות בין בחפצים, האריזות והקופסאות שאותי עומדות לעזוב, איתך ועם הילדים שלנו וכל זאת בגלל שמאינטימיות איתי נמנעת ומעולם לא הסברת לי ולו שמץ של דבר מדוע?
זה יושב לי על הגרון ואני המום, אשם או לא אשם, חולה או צריף אשפוז, פסיכי או סתם משוגע, לא צריך בראש ובראשונה אינטימיות תחילה ורק אחר כך מטפלים בבעיה שמסביבה. ואת בחרת לעקור אותי משורש לבך כמו שעוקרים זרדים וזורקים. ורק שאת תישארי בעיני עצמך החזקה יותר להוכיח שרצונך הוא זה הקובע בסופו של דבר ולא אף אחד אחר.
לילה טוב...
ביפנים אני מת!
ככה היה, את רנצ'ו מתוקה יודעת שכך היה בדיוק ועד היום אני לא יודע מה מדליק לך את הפיוזים כאשר אני מדבר על זוגיות איתי, או מה שרף לך את הפקק בראש שהתגובות שלך היו כל כך עוצמות וחזקות כאילו הן נשאו מאחור מצבור שלם של חומר נפץ בלתי ידוע שהצטבר אצלך לאט אבל בטוח שכן לך בקודקוד שהרי הוא התפוצץ קלות בשיחות והגיע לכדי כך כי בעבור אי רצונך או סירובך למגע זוגי עמי, את בחרת לעזוב אותי לבד, עם חשקיי שלא עולים לך בקנה מידה אחת עם רצונך שיניחו לגופך.
ובכל פעם שאני מעז חס וחלילה להעלות חשדות בעקבות, התוהות שאולי את מקבלת את האינטימיות שלך במקום אחר, זאת אומרת שלך לא חסר. את גם מתפוצצת עלי בזעם על שאני בכלל חושד בך שאת שלמה עם עצמך שאינך בסתר משלימה את החסר, את צריכה להבין שהגבר בי הוא זה הדובר ולא אחר, אוהב אותך יפתי ואין אני רוצה אחרות על פנייך. העדפתי להסתגר בבית, מאשר אולי להיכנע לפיתויים שבחצר. ואת יודעת ומודעת לשפע המוצע לראווה ולהיצע הגואה ו"לאני עוד רוצה". העדפתי לשבת בבית לתת לך את שכל כך רצית בו, את העצמאות שלך.
שאותה לקחת, כשאני מאחורייך משמש לך ברוב המקרים עלה תאנה. לקחת את העצמאות הזו כדי להשיב לי מנה אחת אפיים, יענו את חנכי אותי להתאפק ולהימנע ממגע אינטימי. כשאני ספון בביתי מוקף בילדים שלנו. ואת רוצה שאני אאמין כי את גם מתאפקת במקום הרוחש פעילות אינטימית וכי זה איננו משפיע על הזוגיות שלך, או אחרת. תמורת השכר הגבוהה, את מוותרת על הזוגיות שלך. או יותר נכון כבר ויתרת.
את רוצה אותי בחזרה כאשר אני מסורס מכל רגש לאינטימיות. אני מקווה שאת מבינה שזה בעצם מקור הבעיה שלי ולא כל מה שמסביב, את רוצה שאני אהיה בן זוגך לתפאורה לכאורה באין בננו אינטימיות ולו טיפה. וזה איננו גורע כהוא מה משאר המעשים שלך שבהם את מופלאה, את ענקית ובגדול. ואני לא מבין על שום מה, את בורחת מהאינטימיות כמו מאש. אני לא מצורע ואינני מסריח אני עדין ומתחשב, רגיש למגע הקל ביותר של סירוב ברמז או בסח דעת. ואת בחרת למנוע את האינטימיות ואני לא יודע למה ומתפוצץ לאלף חתיכות קטנות המתפזרות בין בחפצים, האריזות והקופסאות שאותי עומדות לעזוב, איתך ועם הילדים שלנו וכל זאת בגלל שמאינטימיות איתי נמנעת ומעולם לא הסברת לי ולו שמץ של דבר מדוע?
זה יושב לי על הגרון ואני המום, אשם או לא אשם, חולה או צריף אשפוז, פסיכי או סתם משוגע, לא צריך בראש ובראשונה אינטימיות תחילה ורק אחר כך מטפלים בבעיה שמסביבה. ואת בחרת לעקור אותי משורש לבך כמו שעוקרים זרדים וזורקים. ורק שאת תישארי בעיני עצמך החזקה יותר להוכיח שרצונך הוא זה הקובע בסופו של דבר ולא אף אחד אחר.
לילה טוב...
ביפנים אני מת!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה