25।06.07
אני צמא לך יפיפייה שלי, אני כל כך מרגיש שגרוני חרב। לשתות את המילים, שאת יפתי לא מצליחה במקום לשים. אני מחזיק לך אצבעות, כל כך קשה לך עם העבודה, מסיבות סיום, העברת דירה, רישום לקהילה חדשה, בית חדש וסדר יום שאת מעצבת בלי לדעת מאין להתחיל. אני אוהב אותך, ומבין אותך, מתאפק משתדל להיות צמא ולא חדל. אני יושב בסלון, שמתי בצמוד לשולחן הכתיבה את הפוטון. ממול הטלוויזיה, אני שוכב וכותב לך אהובה יקרה, שאני בודד נורא. חושב "זה יעבור לי" ויודע שלא! שום דבר לא עובר אם אני אצלי בלב רוצה אותך, כל כך רוצה בך, עד שאני מוכן לחכות מול איתני הזמן ולתת לך את החופש להחליט לכאן או לכאן. אני איתך אהובתי בכל מה שתעשי. ואת עושה. זה שאת נמנעת מלכתוב לי. זו גם עשייה. את בחרת לא להתמודד עם דברים שיפריעו לך כעת בחיים. או בחרת והחלטת על סמך מה יגידו הזמנים. כך או אחרת אני אכתוב לך גם כאשר את לא עונה.
השעה 2:49 ואני מאזין גלגל"צ, לא יודע למה, אבל אני משוכנע שזה בגללך אהובה, זה מזכיר לי איך את מתעוררת בבוקר, בצהריים או בערב, וישר מעבירה את הכבלים לתחנה מספר 71 ועוברת בזפזופ לגלגל"צ, אז יש לי כאן ניחוח מסוים של הגל שהשארת בזיכרוני ואני מצאתי את עצמי מאזין למוזיקה הבוקעת וזה נעים כי הרוח שלך מרחפת כאן. בשמיכות היא טבועה ואין כמעט מקום שאת לא עולה לי משם לפעמים, לשברירים של שניות, את שם במלא תפארתך ויופיו של חינך. והדמיון נגוז כלא היה ואני נחנק גם מהרגש שהיה כה מוחשי שלך וגם מהמציאות שכפתה עליי בדידות משמימה.
יובל הגיע בערב והעיר אותי מהתרדמה שנפלה עלי עקב שני לילות ללא שינה, התעוררתי ובזמן שאני מתארגן הוא לקח את המגב ואסף את כל מה שהיה מפוזר על הרצפה, כל החפצים הקטנים שכבר לא נחוצים, כל הניירות והפתקים שליאה כתבה לפעמים עם עוד כל המינים של לכלוכים. אני לא רציתי לגעת בזה אמש. פחדתי שאראה דבר מה שלא אכנס לדכדוך של מעבר למה שכבר הרגשתי שהארגזים וצאו מפה יחד עם האנשים האהובים עלי. פחדתי ועודני חושש לנקות את הבית ממה שנשאר כאן ממך ומהילדים שאצלך.
ראיתי בארון את התמונות בקופסאות, אין לי מושג למה השארת אותם כאן, אולי כי וכאן אני כותב את הרגשתי כעת אז בבקשה אהובה, אל תכעסי. אני חושב שהשארת מאחור דברים שיכולים לעורר בך זיכרונות שאת לא חפצה בקיומם. זה אינסטינקט נשי, בדרך כלל הוא מלווה בגזירה או שריפה של התמונה המזכירה. את השארת מאחור, אולי במטרה שלי יישארו הזיכרונות ולך תהייה התחלה חדשה הנקייה מדברים העלולים לחבל בתוכניות שאת רוקמת לבאות.
אהובתי, רק שתדעי שההרגשה הזאת נמצאת אצלי, לא בגללך יקירתי, אלא זאת הבדידות הנושאת עימה שאלות קשות שאני לא יכול עליהם לענות בלעדייך. ואת לא נותנת לי תשובות, את כועסת עליי ועל מה שאני אולי מדמיין לעצמי. את כועסת ויודעת שכעס מעיד על אמת מסוימת שהתגלתה. ככה את אמרת לי תמיד, בכול אותם הפעמים שאני כעסתי ששאלת אותי שאלות שחקרו לדעת היכן הייתי באלו ואלו השעות. אז היית בודקת אותי בציציות. כל מה שעשיתי היה צריך לקבל אישור שלך או ליידע אותך בטרם מעשה. ככה חינכת אותי למעשה. ככה נהגתי ואני נוהג עמך עד היום.
והנה, לפתע פתאום, כבר לא מזיז לך שאני יוצא, לא שואלת לאן? זה כבר לא מעניין אותך ממזמן? אני רק לא ראיתי את הסימן! חשבתי שסוף, סוף את בוטחת בי, כמו שאני בוטח בך, כי באמת, בסך כל מה אני יכול לדעת, או אחרת, את הרי יכולה לעשות מה שאת רוצה. ואת עושה, אז אם את עושה, למה לי אסור?
ומכאן עולה לה מחשבה הגיונית גרידא, את בטוח תכעסי, אבל זה לא נגדך, זה לא אומר שעשית, זה לא מעיד כלום פרט לכך שיש וקיימת אצלך האפשרות לעשות מה שתרצי, בלי שאף אחד ידע. כי את לא עובדת לבד, את העמדה החשובה שאסור לעזוב, מאיישות 2 פקידות, זה בהחלט נותן לך הזדמנות לאחר, ללכת כמו היום למסיבת הסיום של הילדה. זה מאפשר לך גם להגיע לעבודה מאוחר מאוד, או לצאת מוקדם. זה גם יכול לאפשר לך כמה שעות לכאן או לשם. שרק את והפקידה יודעות ומתאמות. ואת היא זאת שנותנת שכרה, אז עם תצ'פרי אותה אז על אחת כמה וכמה.
אבל לא! אין סיכוי שאת תעשי את זה, את לא חיית לילה, את דואגת לאינטרסים שלך בראש ובראשונה. פעם אני הייתי בסל חסד לבך עם הילדים שלנו. היום אני לבד. נטוש, סר חיני ממך. אני כבר אותך לא מושך, אני יותר נטל על גבך. ואת סוחבת את השאריות שלי שרוכות אחריך בלית ברירה ובתקווה שהן עם הזמן והמרחק הלוחם בהם. יגוועו לאיטן וייעלמו מחייך כשהם דועכים לאט אבל בטוח.
מחשבות באות והולכות ומשמיש לא מניחה לי לשנייה אחת, אני קם מהמיטה לכיסא ליד היא אחרי יושבת מתחת לרגליי, אני הולך למטבח היא אחרי כמובן, לאחרונה גם כאשר אני בשירותים, הדלת סגורה, היא משמיעה קולות של אי נחת ומגרדת את הדלת כרוצה להיכנס, אני פותח והיא בלי בושה נכנסת ומקשקשת בזנב כשהיא מתחפרת על ערימת העיתונים ליד. אני יודע שלא יעזור לי כלום, מול הנחישות שלך, אז בסדר – ניצחת! הובסתי ואני נכנע, אני רק לא יודע את תנאי הכניעה שלך פרט לרצון לאשפז אותי מרצון לתקופה ארוכה כאילו אני פושע או מסוכן לציבור. אולי עקב המצב, את תשלחי אותי לטיפול אקסטרני, על בסיס יומי, מבוקר עד ערב, אלמד לציית לרצוני ולשלוט בו כרצונך את. אלמד איך להתמודד עם החיים בלעדייך אהובתי היקרה רננית. יחנכו אותי להיות אני מודל לעצמי ולציית כל העת. יפריכו בי חששות בתרופות חזקות, ימחקו את מי שהייתי עד עתה. ויתאימו אותי לתפיסה שלך כיצד אני צריך להיות. הזמן גם יחדיר בי את השכחה של מה הייתי. ואצא בריא ושלם כדי לדעת את מה שאני כבר מרגיש מזמן. אני אהיה בריא כדי להתמודד עם אובדנך כאהובתי לצמיתות. ואתרגל להיות אבא ותו לאו.
נכון ואני מצדיק אותך, אנחנו נשאר ידידים לעולמים. כל עוד את רק תרצי, אהיה ידיד שלך, חבר, עוזר והכול אהיה פרט לדבר הזה. להיות בן זוג לרננית ואהוב עליה כמו תמיד. וזאת גם אם היא משאלת לב, אין לך כעת תשובה לתת. ואותי יפתי זה מכניס לחרדה גדולה ולאי וודאות קיומית אמיתית, שאת כעת לא משיבה לה. למעשה את בכלל מתעלמת מכן ולא אומרת לא. את יודעת את לבך טוב ממני, את חיה עם פעימותיו והלמותו. האם הוא אליי נאלם ללא שוב. מדוע זה את מחרישה? הן אני לא אהיה לך אוייב אף פעם. אני יכול להתמודד עם הכול, רק לא עם אי ודאות בדבר כה חשוב ומהותי. את חיי ונשמתי, הומה לך אני בכל שעה משעות היום. ולך אין פעימה אחת של תשובה?
אוהב, והכואב, לא עוזב בלב.
יוסי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה