הישנה הייתה מאפנה, לא הצלחתי לשמור כלום בכרטיס הכתובות. ואני מציף אותך במילים שאין לך זמן לקרוא. אני מקווה שזה לא מפריע לך, זה עף לתיבת הדואל ותמיד ימתין לך שתפתחי ותקראי שתנוח עלייך הדעת. עליי נח לו הכלום בכול כובד משקלו המעיק. ואני בין הצרורות הארוזים יושב ובוכה שכואב לי לראות את המראות, אני שונא נטישות. מסתובב סביב עצמי, הבית שלי על הרצפה והארגזים מתריסים נגדי "אתה רואה מה עשייתה לעצמך..." ואני עונה להם בקול ענות חלושה, לא אני בחרתי זו אהובתי שבחרה לעזוב אותי. ואני נשאר עם הלמות הלב הדואב, שואף אוויר, מוציא לאט ואומר "לא נורא זה עובר". ולפעמים זה עוזר, בדרך כלל לא ואז אני מצטמרר מהקור העז של הבדידות העוטפת אותי ומכסה עלי את השחור.
שום דבר לא יעזור, ההרגשה המחורבנת של הבדידות המנוכרת בי חודרת. ואני עושה אנליזה בגרוש ומודה בכל פה שהחום האימהי החסר לי מילדותי, הוא כנראה שדחף אותי כל חיי עד שמצאתי אותו בך יפתי. נתת לי את כל כולך את תומתך, את יופייך וחינך את טוב ליבך ורחמייך הרבים והרוך האימהי שנתת לי ולילדים שווה אותי בקסמייך ולא כפי שאת חושבת שאומרים בכשפייך.
שום דבר לא יכול לנתץ את מה שיש בי, שהשארת בי, זה את חלק גדול ממני, השכלתי ממך רבות וגדולות ואני לא אשכח אף פעם את טעם שפתייך או ניחוח צווארך או יופיים של עפרייך, כי את כל כולך נפלאה אחת ויחידה במינה. כל כולי בטחתי בך, היית לי לאור שבחיי ומפוחז שמסתובב לו בלילות חינם לעשות, הפכת אותי ליושב בית שניסה לקחת את תפקיד עקרת הבית. אני כותב ניסה, כי היו אי אלו דברים שלא היו עלי ידי נשלטים.
מאחורייך עמדתי ולא נטשתי אותך כפי שציפית אז כשעברת לגבעתיים, אז באמת מצבי היה עגום, חסר כול הייתי לחלוטין. אבל ריחמת, אספת אותי מהשברים ועטפת אותי בחום של אוהבים והנה פלאים הייתי אבא למופת, בכול התחומים, עד אשר שלומי החייל נפל - ועולמי חרב בשנייה.
ואחריו באה מסכת של התכחשויות מתמי אימא שלו שעשתה יד אחת עם יובל בעבור שלושים אלף שקל מחורבנים שהם נקראים פיצויים. ואני מתתי בקרבי. כי שלומי הסתדר ונהייה גבר בזכות השיחות והפגישות הרבות שבהן דיברנו והוא התייעץ איתי בדברים קטנים וגדולים. ואני לא אבא ככה אמרו ושברו אותי לחצי.
ושקעתי יותר לתוך עצמי ואת יפתי שקדת על עבודתך ובשכרך גם שכרת מטפלת שתקל עליי. ואכן מאז שהיא עזרה רבות למשפחה, התרגלת שאני יכול לא לעשות כלום, לפעמים כעסת ובתגובה רוני הופיעה יותר ויותר. היה שווה, שנים היא שרצה אצלנו מחליפה את תפקידנו כהורים. ואת שעטת קדימה להעמיס על גבך את שאיפתך לגן ילדים שיחליף את העבודה השחורה עם המזומנים.
היה לך קשה עד אימה ואני ראיתי, רציתי לעזור אבל את התחלת לכעוס עליי מבפנים והסבת לי את הגב, מה שפתח מעין מלחמה שאת יפתי אהובתי ניצחת בה, הגפת אותי שוק על ירך, הראית לי מאיפה משתין הדג. והוכחת שאת ורק את חזקה יותר מכל אחד.
לא אכחיש שטמנתי ידי בצלחת, גם אני הסבתי לך את הגב בדברים שהיו חשובים לך. לא קניתי לך פרחים ואפילו מתנת יום הולדת לא קיבלת, עשיתי לך דווקא באי סידור הבית ואת השתגעת מהררי הזבל והלכלוך ומרירותך כלפיי גברה עד כדי תעוב מוחלט. שהרי איך אני מעיז לא לעשות כשאת קורעת את התחת בעבודה. וצדקת בעמדתך, מהצד שלך...
כי אני בסך הכול רק חשקתי בך, רציתי לאהוב אותך, לחבק אותך ולהניח ראשי על חזך שתנחמי אותי. אבל לא! קשת עורף היית איתי כאן, לא נתת לי לגעת במכוון. אסרת עלי גישה והפלאת בדרישה ועוד דרישה עד שהתמוסס לו ונעלם הדבק המאחד את כולם. הזוגיות והאינטימיות המשלימה שבאה כמו סליחה כבר לא הייתה קיימת. ואם זה לא קיים, הדרך מובילה תמיד למטה, תמיד משהוא יפגע מחוסר של מגע.
כי זה באושיות נפשנו לגעת האחד בשני ולחוש אותו נענה למגע ועורג ומשלים את התחושה הנפלאה של אוהבים המסעירים וממלאים זה את האחר באהבה וביטחון של קירבה גופנית. שהיא הכי חשובה לנו. והנך יודעת יפתי אהובתי עד כמה הסכמתי שילדינו ישנו איתנו ויספגו ממגע גופנו. ועל זה אני אפילו ויתרתי על האפשרות להיות איתך בזוגיות.
מאידך את חרף הזמן המתוזמן שלך והפעולות שאת קובעת לעצמך, לילדייך ומשפחתך, כשאת יודעת למי הן הולכות מתי הן חוזרות, את יודעת את טווח הזמן שלך. אבל בכל זאת, לא מצאת עשר דקות לזוגיות מאחדת. עד שנהיה לך קשה מנשא ונטשת אותי לאנחות. לגיהינום של בדידות כפויה עם שמץ של סיכויי לחזור בחזרה.
זה לא פשוט בכלל. הצעד שעשית נבע ממזל מאזניים השקול וודאי חשבת עליו, את לא כזאת שלוקחת צעדים מהותיים בקלילות שכזו, בסך הכול ההחלטה שלך מחליטה על חיים של אחרים אשר עד כה היו סמוכים לשולחנך ונחשבו חלק בלתי נפרד. והצעד הזה כאשר עוד חודש יובל מתחתן, בכייה לדורות, רושם רעוע שאני מקווה שנצליח לתקן אותו, אף אחד לא צריך לדעת מה המצב באמת.
ועוד יהיה חלק ב'
שלך
הכואב אותך
שום דבר לא יעזור, ההרגשה המחורבנת של הבדידות המנוכרת בי חודרת. ואני עושה אנליזה בגרוש ומודה בכל פה שהחום האימהי החסר לי מילדותי, הוא כנראה שדחף אותי כל חיי עד שמצאתי אותו בך יפתי. נתת לי את כל כולך את תומתך, את יופייך וחינך את טוב ליבך ורחמייך הרבים והרוך האימהי שנתת לי ולילדים שווה אותי בקסמייך ולא כפי שאת חושבת שאומרים בכשפייך.
שום דבר לא יכול לנתץ את מה שיש בי, שהשארת בי, זה את חלק גדול ממני, השכלתי ממך רבות וגדולות ואני לא אשכח אף פעם את טעם שפתייך או ניחוח צווארך או יופיים של עפרייך, כי את כל כולך נפלאה אחת ויחידה במינה. כל כולי בטחתי בך, היית לי לאור שבחיי ומפוחז שמסתובב לו בלילות חינם לעשות, הפכת אותי ליושב בית שניסה לקחת את תפקיד עקרת הבית. אני כותב ניסה, כי היו אי אלו דברים שלא היו עלי ידי נשלטים.
מאחורייך עמדתי ולא נטשתי אותך כפי שציפית אז כשעברת לגבעתיים, אז באמת מצבי היה עגום, חסר כול הייתי לחלוטין. אבל ריחמת, אספת אותי מהשברים ועטפת אותי בחום של אוהבים והנה פלאים הייתי אבא למופת, בכול התחומים, עד אשר שלומי החייל נפל - ועולמי חרב בשנייה.
ואחריו באה מסכת של התכחשויות מתמי אימא שלו שעשתה יד אחת עם יובל בעבור שלושים אלף שקל מחורבנים שהם נקראים פיצויים. ואני מתתי בקרבי. כי שלומי הסתדר ונהייה גבר בזכות השיחות והפגישות הרבות שבהן דיברנו והוא התייעץ איתי בדברים קטנים וגדולים. ואני לא אבא ככה אמרו ושברו אותי לחצי.
ושקעתי יותר לתוך עצמי ואת יפתי שקדת על עבודתך ובשכרך גם שכרת מטפלת שתקל עליי. ואכן מאז שהיא עזרה רבות למשפחה, התרגלת שאני יכול לא לעשות כלום, לפעמים כעסת ובתגובה רוני הופיעה יותר ויותר. היה שווה, שנים היא שרצה אצלנו מחליפה את תפקידנו כהורים. ואת שעטת קדימה להעמיס על גבך את שאיפתך לגן ילדים שיחליף את העבודה השחורה עם המזומנים.
היה לך קשה עד אימה ואני ראיתי, רציתי לעזור אבל את התחלת לכעוס עליי מבפנים והסבת לי את הגב, מה שפתח מעין מלחמה שאת יפתי אהובתי ניצחת בה, הגפת אותי שוק על ירך, הראית לי מאיפה משתין הדג. והוכחת שאת ורק את חזקה יותר מכל אחד.
לא אכחיש שטמנתי ידי בצלחת, גם אני הסבתי לך את הגב בדברים שהיו חשובים לך. לא קניתי לך פרחים ואפילו מתנת יום הולדת לא קיבלת, עשיתי לך דווקא באי סידור הבית ואת השתגעת מהררי הזבל והלכלוך ומרירותך כלפיי גברה עד כדי תעוב מוחלט. שהרי איך אני מעיז לא לעשות כשאת קורעת את התחת בעבודה. וצדקת בעמדתך, מהצד שלך...
כי אני בסך הכול רק חשקתי בך, רציתי לאהוב אותך, לחבק אותך ולהניח ראשי על חזך שתנחמי אותי. אבל לא! קשת עורף היית איתי כאן, לא נתת לי לגעת במכוון. אסרת עלי גישה והפלאת בדרישה ועוד דרישה עד שהתמוסס לו ונעלם הדבק המאחד את כולם. הזוגיות והאינטימיות המשלימה שבאה כמו סליחה כבר לא הייתה קיימת. ואם זה לא קיים, הדרך מובילה תמיד למטה, תמיד משהוא יפגע מחוסר של מגע.
כי זה באושיות נפשנו לגעת האחד בשני ולחוש אותו נענה למגע ועורג ומשלים את התחושה הנפלאה של אוהבים המסעירים וממלאים זה את האחר באהבה וביטחון של קירבה גופנית. שהיא הכי חשובה לנו. והנך יודעת יפתי אהובתי עד כמה הסכמתי שילדינו ישנו איתנו ויספגו ממגע גופנו. ועל זה אני אפילו ויתרתי על האפשרות להיות איתך בזוגיות.
מאידך את חרף הזמן המתוזמן שלך והפעולות שאת קובעת לעצמך, לילדייך ומשפחתך, כשאת יודעת למי הן הולכות מתי הן חוזרות, את יודעת את טווח הזמן שלך. אבל בכל זאת, לא מצאת עשר דקות לזוגיות מאחדת. עד שנהיה לך קשה מנשא ונטשת אותי לאנחות. לגיהינום של בדידות כפויה עם שמץ של סיכויי לחזור בחזרה.
זה לא פשוט בכלל. הצעד שעשית נבע ממזל מאזניים השקול וודאי חשבת עליו, את לא כזאת שלוקחת צעדים מהותיים בקלילות שכזו, בסך הכול ההחלטה שלך מחליטה על חיים של אחרים אשר עד כה היו סמוכים לשולחנך ונחשבו חלק בלתי נפרד. והצעד הזה כאשר עוד חודש יובל מתחתן, בכייה לדורות, רושם רעוע שאני מקווה שנצליח לתקן אותו, אף אחד לא צריך לדעת מה המצב באמת.
ועוד יהיה חלק ב'
שלך
הכואב אותך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה