25.06.07
עם מה שנשארתי בבית, הוא נראה גדול ורחב ידיים, הוצאתי את כל החפצים שלי מהחדרים והעברתי הכול לסלון, אני לא יכול להיכנס לחדר של הבנות, ישר נופלת עליי סחרחורת של רגשות, העולים בי ולא נותנים לי מנוח. אז כעת הדלת סגורה, עד שאני בתוכי אדע למה בדיוק מכוונת אותי ההרגשה. אם אתן לה לעלות כעת, זה יגמר בדמעות מרות שישימו את הנשמה שלי בבית הקברות של החיים. על כן אני ממתין שהמצב אצלי יהיה רגוע יותר מבחינתי. והיכן מונח לו מקום מבטחי? זה מה שמטריד גם אותי, לסמוך עלייך, כשאת ממשיכה להחריש במילים ומפליאה ורוגזת כשאני מגבר איתך על ההרגשה שלי לגביך אישית, זה מה שבראש ובראשונה אותי מטריד. ואני מתנצל על שאני כמו אבוד מבקש ממך תשומת לב, כאשר אני אגואיסט לעצמי, חושב רק עלי... ולא שוכח את הימים כמו את הלילות איתך.
ואיך עבר עלייך הלילה בבית החדש, מה הרגשת כשישנת לבד, בלעדי... כשאת יודעת שלא עשינו זאת שנים רבות וארוכות. פרט לאשפוזים של ימים ספורים לא יצא לך להיות רחוקה ממני כל כך, איך את מרגישה, ספרי לי את התחושה? האם את אחוזת רווחה, או גם ועוד, שאת מסתירה מאוד, את כתבת לי על התדרדרות המצבי. כשאני כתבתי לך אלפי מילים יפות, המתחננות ומבקשות ממך לנסות ולהסביר לבן זוגך. ואת כועסת עליו, על בדידות שאלותיו, כמו היה הוא סתם חרצף. ולא אחד שמילא תפקיד משמעותי ועבר משבר והפך לחולה, אני חולה במחלה שצריכה אהבה רבה וחיבה כמו נחמה, אני חולה על הילדים שלי ועל עוד הרבה זיכרונות ממך חמדתי, שהם לי נעימים ומקור אושרי עלי אדמות. וזה לא מספיק לך כדי לענות לי, לתת לי את הזכות להבין את המחדלים שלי. או שאת רוצה לברוח גם מהעימות הזה, שהוא בא על הנייר. שם הוא נשאר, וממתין לתשובות מאהובה שהייתה לו לעיתות ולימים כלילות. לא מגיע לי תשובות ברורות יותר מאשר התחמקויות.
בא לי להקיא את הנשמה באמת, הבטן שלי רוצה להוציא החוצה, את כל מה שלא הכנסתי לתוכה מליל אמש. זה קורא לי לאחרונה, אני מקיא איום ונורא, מן חומצה שבאה ממיצי הקיבה וככה אני מוציא בכוח רב ובמאמצים שאת מישמיש מפחידים, את כול החמוצים שבבטן מתרוצצים. אני מזיע כמו סוס ומרגיש כמו שאני ממש הולך למות. לוקח לי כמה דקות ארוכות עד שאני מתאושש מההתקף. אני מתגבר עליו כעת, נראה עד כמה אוכל להחזיק את האמת, בבטן. כמו שאני אוצר את הרגשות ושומר את המראות, למען לא אשכח לעולם את חינך ויופייך את כל כולך. אותך אני שומר ולא מקיא אותך כמו שאני מרגיש שאת עושה עם הרגשות שלך בי. לא אהיה ילדותי, אשמור לך אהבתי ואת הכבוד שאני רוחש לך עוד זמן רב מאוד,... או עד שתהרגי את ההרגשה שבי האיטיות שתוציא ממני את דעתי.
אז אנא יפתי חמדתי, אני כותב לך מהלב, מילים שסתם אני מרגיש שהם באלם נעלמים, כמו מתים שוכבים המילים שאני כותב לך לפעמים, כי אני לא יכול לחשוב עלייך דברים רעים. את לא מסוגלת לפגוע בי בכוונה תחילה. על זה אני מוקיר לך תודה. ולכן אני צריך ומוכרח לדעת האם אני אוכל לשים בך את מבטחי כאהובתי. או שאין לי סיכוי לעשות זאת, זא בגלל שאני לא אטפל בעצמי, אלא בגלל מותה של האהבה. שעליה אני מרגיש סיכוי. ובמילים אחרות כוון שאני לאחרונה נשמע לך מבולבל. אז ככה יפתי, אהובת חיי שלמענה אעשה הכול. רק תתני לי סימן, שאני לא לבדי בלבי. רק סימן, או סימנים כדי שהאמין לך שאת רצית בטובתי כמו בטובתך שלך. ואת עשית צעד שינער אותנו מהמצב. ואני מתכוון לנו, אנחנו כמשפחה אחת אוהבת חזק. והפכת אותנו לחלשים יותר, כדי מה לעשות טוב יותר? לך או לחיים האחרים שלך. שאני בוודאי לא מכיר את טיבם.
ואולי את גם לא רוצה שאני אכיר, כמעט ודאי שאין לך חיים כפולים שאני לא מכיר, אבל תביני אותי, את עשית צעד כואב ואין לי ברירה אחרת פרט להעלות שאלות, שאין לך מענה עליהם. ואני הולך בחזרה להתחלה היפה שלנו הייתה. כמה רדפתי אחרייך, כמה פעמים סירבת לי, היית קשוחה גם אז. אני לא אשכח בחיים את הביקור שלך אצלי בבית המלון, אחרי שאני מקפיץ אותך באמצע הלילה, ואת באה כי ביקשתי ממך לבו, רק ביקשתי ואת הופעת. אני לא אשכח איך עמדת כל כך חזק ולא נעתרת לי, גם כשהיה זה כמעט, בעוד שנייה את תבקשי לבד, ככה הייתי בטוח, עם התחנונים שלי לא עזרו אז, כשגם אז אני חשתי אותך נרתעת אבל רוצה, היית כוח כך חמודה ומקסימה עד ששבעת אותי בתומתך, ביחס שלך לאינטימיות. כבר אז היית בשליטה מוחלטת על הרצון שלך אל מול מה שהגוף שלך שידר ואמר מפורשות, הרגשתי אותך רוצה נורא, אבל לא לקחתי אותך, כי עד היום אני רגיש לתגובות שלך. אבל לאחרונה, את שולטת על עצמך ייתר על המידה. ולי זו תעלומה שיש לה כמה דרכים לחשוב עליה.
פעם בהתחלה גם כשנישקתי אותך לראשונה, זה היה לפתע ואת נישקת אותי בלשון חקרנית, חמה ונעימה להפליא. וככה דקות ארוכות, באמצע הלילה, על הכביש ממתנים למונית. התנשקתי איתך בפעם הראשונה והטעם עוד על שפתיי נזכר בך, האם זה לא מאוחר... כבר עבר?
אחת וחצי בצהרים, לא עצמתי עין מהרגע המפחיד שהיה כאן, וכבר אני מרגיש מפוחד יותר מאשר בהתחלה. אני זרוק בדירה כמו שהייתי בה בזמן השיפוצים בהתחלה. אני רגיל לבית, זה בית שלי, אבל אני מפחד לגור לבד כעת. אין לן מיטה נוספת כך ששני כבר לא תשהה כאן הרבה. ובאשר לשני, נדמה לי שהיא ידעה לפני שסיפרתי לה. היא ידעה כי סיפרת לה או אימא שלה סיפרה לה, כי על פניו לא כל כך מובן לי הסיפור הזה. אני מקווה שתאמתם עמדות עוד לפני... וכאשר אני אומר עינת יודעת ושמה עצמה כמי שלא יודעת מאומה והיא רצתה ללכת למסיבה שאת עובדת בה שהייתה ביום שהיא התלוננה נגדי במשטרת החששות שלה. וסיפרה לך צרור של שטויות. אני חושב שתשמעי אם עדיין לא שמעת את ההקלטות שהיא עשתה לשיחות, את תביני לבד למה אני חשדתי בה שהולך לי איתה תרגיל מגעיל שהיא הכינה במיוחד לכבודך את. אז שימי מבטחך בעינת שלא מדברת עליי דברים רעים אף פעם, ככה את אומרת לי תמיד. היא לא אומרת לך, כי אני לא חיי איתה אני חיי איתך. אז מה שנשאר לה לספר לך, זה על מה שהיה איתה, במיטה או מחוצה לה, עד שקצה נפשך מהטמבל הזה, שהיה פעם נשוי למפגרת הזאת והיום הוא תקוע איתך.
אין לי טענה חלילה שזה מה מהווה חלק או פסיק שולי עם מה שהיה, אבל האין לי תשובות, עולים במוחי הקודח, רעיונות משונים על דברים שאותם אני יכול להאשים גם. למה רק לך מותר להאשים רק אותי? אני לא מחפש להאשים אותך, אני מחפש מה הניע אותך, או מה מניע אותך כעת, כאשר ממני לכאורה, שקט.
אני שולח לך מכתב זה עטוף האהבה רבה.
עם מה שנשארתי בבית, הוא נראה גדול ורחב ידיים, הוצאתי את כל החפצים שלי מהחדרים והעברתי הכול לסלון, אני לא יכול להיכנס לחדר של הבנות, ישר נופלת עליי סחרחורת של רגשות, העולים בי ולא נותנים לי מנוח. אז כעת הדלת סגורה, עד שאני בתוכי אדע למה בדיוק מכוונת אותי ההרגשה. אם אתן לה לעלות כעת, זה יגמר בדמעות מרות שישימו את הנשמה שלי בבית הקברות של החיים. על כן אני ממתין שהמצב אצלי יהיה רגוע יותר מבחינתי. והיכן מונח לו מקום מבטחי? זה מה שמטריד גם אותי, לסמוך עלייך, כשאת ממשיכה להחריש במילים ומפליאה ורוגזת כשאני מגבר איתך על ההרגשה שלי לגביך אישית, זה מה שבראש ובראשונה אותי מטריד. ואני מתנצל על שאני כמו אבוד מבקש ממך תשומת לב, כאשר אני אגואיסט לעצמי, חושב רק עלי... ולא שוכח את הימים כמו את הלילות איתך.
ואיך עבר עלייך הלילה בבית החדש, מה הרגשת כשישנת לבד, בלעדי... כשאת יודעת שלא עשינו זאת שנים רבות וארוכות. פרט לאשפוזים של ימים ספורים לא יצא לך להיות רחוקה ממני כל כך, איך את מרגישה, ספרי לי את התחושה? האם את אחוזת רווחה, או גם ועוד, שאת מסתירה מאוד, את כתבת לי על התדרדרות המצבי. כשאני כתבתי לך אלפי מילים יפות, המתחננות ומבקשות ממך לנסות ולהסביר לבן זוגך. ואת כועסת עליו, על בדידות שאלותיו, כמו היה הוא סתם חרצף. ולא אחד שמילא תפקיד משמעותי ועבר משבר והפך לחולה, אני חולה במחלה שצריכה אהבה רבה וחיבה כמו נחמה, אני חולה על הילדים שלי ועל עוד הרבה זיכרונות ממך חמדתי, שהם לי נעימים ומקור אושרי עלי אדמות. וזה לא מספיק לך כדי לענות לי, לתת לי את הזכות להבין את המחדלים שלי. או שאת רוצה לברוח גם מהעימות הזה, שהוא בא על הנייר. שם הוא נשאר, וממתין לתשובות מאהובה שהייתה לו לעיתות ולימים כלילות. לא מגיע לי תשובות ברורות יותר מאשר התחמקויות.
בא לי להקיא את הנשמה באמת, הבטן שלי רוצה להוציא החוצה, את כל מה שלא הכנסתי לתוכה מליל אמש. זה קורא לי לאחרונה, אני מקיא איום ונורא, מן חומצה שבאה ממיצי הקיבה וככה אני מוציא בכוח רב ובמאמצים שאת מישמיש מפחידים, את כול החמוצים שבבטן מתרוצצים. אני מזיע כמו סוס ומרגיש כמו שאני ממש הולך למות. לוקח לי כמה דקות ארוכות עד שאני מתאושש מההתקף. אני מתגבר עליו כעת, נראה עד כמה אוכל להחזיק את האמת, בבטן. כמו שאני אוצר את הרגשות ושומר את המראות, למען לא אשכח לעולם את חינך ויופייך את כל כולך. אותך אני שומר ולא מקיא אותך כמו שאני מרגיש שאת עושה עם הרגשות שלך בי. לא אהיה ילדותי, אשמור לך אהבתי ואת הכבוד שאני רוחש לך עוד זמן רב מאוד,... או עד שתהרגי את ההרגשה שבי האיטיות שתוציא ממני את דעתי.
אז אנא יפתי חמדתי, אני כותב לך מהלב, מילים שסתם אני מרגיש שהם באלם נעלמים, כמו מתים שוכבים המילים שאני כותב לך לפעמים, כי אני לא יכול לחשוב עלייך דברים רעים. את לא מסוגלת לפגוע בי בכוונה תחילה. על זה אני מוקיר לך תודה. ולכן אני צריך ומוכרח לדעת האם אני אוכל לשים בך את מבטחי כאהובתי. או שאין לי סיכוי לעשות זאת, זא בגלל שאני לא אטפל בעצמי, אלא בגלל מותה של האהבה. שעליה אני מרגיש סיכוי. ובמילים אחרות כוון שאני לאחרונה נשמע לך מבולבל. אז ככה יפתי, אהובת חיי שלמענה אעשה הכול. רק תתני לי סימן, שאני לא לבדי בלבי. רק סימן, או סימנים כדי שהאמין לך שאת רצית בטובתי כמו בטובתך שלך. ואת עשית צעד שינער אותנו מהמצב. ואני מתכוון לנו, אנחנו כמשפחה אחת אוהבת חזק. והפכת אותנו לחלשים יותר, כדי מה לעשות טוב יותר? לך או לחיים האחרים שלך. שאני בוודאי לא מכיר את טיבם.
ואולי את גם לא רוצה שאני אכיר, כמעט ודאי שאין לך חיים כפולים שאני לא מכיר, אבל תביני אותי, את עשית צעד כואב ואין לי ברירה אחרת פרט להעלות שאלות, שאין לך מענה עליהם. ואני הולך בחזרה להתחלה היפה שלנו הייתה. כמה רדפתי אחרייך, כמה פעמים סירבת לי, היית קשוחה גם אז. אני לא אשכח בחיים את הביקור שלך אצלי בבית המלון, אחרי שאני מקפיץ אותך באמצע הלילה, ואת באה כי ביקשתי ממך לבו, רק ביקשתי ואת הופעת. אני לא אשכח איך עמדת כל כך חזק ולא נעתרת לי, גם כשהיה זה כמעט, בעוד שנייה את תבקשי לבד, ככה הייתי בטוח, עם התחנונים שלי לא עזרו אז, כשגם אז אני חשתי אותך נרתעת אבל רוצה, היית כוח כך חמודה ומקסימה עד ששבעת אותי בתומתך, ביחס שלך לאינטימיות. כבר אז היית בשליטה מוחלטת על הרצון שלך אל מול מה שהגוף שלך שידר ואמר מפורשות, הרגשתי אותך רוצה נורא, אבל לא לקחתי אותך, כי עד היום אני רגיש לתגובות שלך. אבל לאחרונה, את שולטת על עצמך ייתר על המידה. ולי זו תעלומה שיש לה כמה דרכים לחשוב עליה.
פעם בהתחלה גם כשנישקתי אותך לראשונה, זה היה לפתע ואת נישקת אותי בלשון חקרנית, חמה ונעימה להפליא. וככה דקות ארוכות, באמצע הלילה, על הכביש ממתנים למונית. התנשקתי איתך בפעם הראשונה והטעם עוד על שפתיי נזכר בך, האם זה לא מאוחר... כבר עבר?
אחת וחצי בצהרים, לא עצמתי עין מהרגע המפחיד שהיה כאן, וכבר אני מרגיש מפוחד יותר מאשר בהתחלה. אני זרוק בדירה כמו שהייתי בה בזמן השיפוצים בהתחלה. אני רגיל לבית, זה בית שלי, אבל אני מפחד לגור לבד כעת. אין לן מיטה נוספת כך ששני כבר לא תשהה כאן הרבה. ובאשר לשני, נדמה לי שהיא ידעה לפני שסיפרתי לה. היא ידעה כי סיפרת לה או אימא שלה סיפרה לה, כי על פניו לא כל כך מובן לי הסיפור הזה. אני מקווה שתאמתם עמדות עוד לפני... וכאשר אני אומר עינת יודעת ושמה עצמה כמי שלא יודעת מאומה והיא רצתה ללכת למסיבה שאת עובדת בה שהייתה ביום שהיא התלוננה נגדי במשטרת החששות שלה. וסיפרה לך צרור של שטויות. אני חושב שתשמעי אם עדיין לא שמעת את ההקלטות שהיא עשתה לשיחות, את תביני לבד למה אני חשדתי בה שהולך לי איתה תרגיל מגעיל שהיא הכינה במיוחד לכבודך את. אז שימי מבטחך בעינת שלא מדברת עליי דברים רעים אף פעם, ככה את אומרת לי תמיד. היא לא אומרת לך, כי אני לא חיי איתה אני חיי איתך. אז מה שנשאר לה לספר לך, זה על מה שהיה איתה, במיטה או מחוצה לה, עד שקצה נפשך מהטמבל הזה, שהיה פעם נשוי למפגרת הזאת והיום הוא תקוע איתך.
אין לי טענה חלילה שזה מה מהווה חלק או פסיק שולי עם מה שהיה, אבל האין לי תשובות, עולים במוחי הקודח, רעיונות משונים על דברים שאותם אני יכול להאשים גם. למה רק לך מותר להאשים רק אותי? אני לא מחפש להאשים אותך, אני מחפש מה הניע אותך, או מה מניע אותך כעת, כאשר ממני לכאורה, שקט.
אני שולח לך מכתב זה עטוף האהבה רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה