מתגעגע

אחוז געגועים אלייך יפתי רננית, אוהב אותך בכל לבי הכואב והנחמץ מהצעד שעשית. החיים חולפים להם ובני אדם משתנים כל אחד בדרך שהגורל התווה לו. אבל מה שמאחד אותנו כבני אדם. מה שעושה אותנו ומייחד אותנו הם סך כל הזיכרונות שלנו. כמות הזיכרונות שאני אוצר בתוכי עלייך הן עצומות ורבות. אוהבות, מעריכות, מכבדות והן עוטפות את דמותך בעיניי רוחי ברוך, טוב לבך יופייך וחוכמתך שהנחתה את המשפחה שלנו עד לטלטלה הזאת.

אני קרוע מהמראות, דואב, כואב והרבה חושב। לא פשוט לקחת את התא המשפחתי ולפצל אותו לשניים. החלק הבריא והגדול שלו עוזב את החלק החולה. משאיר אותו להתמודד לבד עם "מחלתו" שאולי היא ממארת ולכן כולם הולכים כמו בורחים ממגפה שלא תבוא גם עליהם חס וחלילה. זו גם ההרגשה שלי שצצה כזה לפעמים.

יש שמתמודדים עם מצבים מסוימים בבריחה מהם. ת'אמת, אני עשיתי את זה רוב חיי. ולא עוד. בי נשבעתי כי הפעם אתמודד עם כל מצב ואנצח אותו. אז אני ארפא את עצבותי ובדידותי שכעת רק הולכת וגוברת לה נוגסת בי ברעבתנות שמשאירה חלל ריק מעין וקום מוחלט ואטום.

ואני רק רציתי אהבה, ככל ששקעתי בעצמי הצמא שלי לאהבתך גבר עוד יותר, אבל ככל שרציתי אותך יותר, כך את חשקת בי פחות עוד יותר. הרגשתי כמו מצורע בבית שלו, גוף מת מבפנים שגם את נחמתו היחידה, קצת מגע של אהבה לוקחים לו בכוונה תחילה. כאילו מענישים אותו ומקצים אותו מהקרבה שכה הייתה חשובה לו. והוא רצה רק קצת או טיפה של אהבה. מהאחת והיחידה אותה אהב ושלה כולו היה.

קצת אהבה לפעמים שאבתי מלהביט עלייך, הייתי מביט, מפחד לגעת שלא תקפצי ותצעקי עליי דיי אני עייפה, תעזוב אותי במנוחה. מסתכל כמה את יפה ונאווה, מלטף בעיני את שערך השחור והמשיי העוטף את יופיו של ראשך. אז הייתי לעצמי חושב, איך הפסקנו כבר להתנשק ועולים בי זיכרונות של לשונך החוקרת את פי ולשוני נוגעת בך, היה זה כל כך נעים ורך. ותך... אני חוזר לדמיון שלוטש עיניים בך וזוכר - ואל עצמי לבד בלעדייך אני חוזר.

כל כך נעים להיזכר. והלב מסרב להאמין למציאות המתגלגלת סביבו באין יכולתו לעשות שום דבר שישנה את המצב - עכשיו!

אני רק אוחז בתקווה שזה רק זמני
שיהיה אלוהים עדי.

שלך לבד
יוסי

פחדיו הגיגיו רק שלך לא יכאב.