מחר אתם עוזבים, הולכים לבית חדש, מזל שלך רננית שהבית כל כך מסודר עבורך, אם הייתי פרנואיד, בטח הייתי חושב שקיבל את זה מהמאהב. אבל אני לא. התמזל מזלך באמת. אחרי הבתים הכול כך ריקים שראיתי שם. פוקס זה לא סתם. או יד אלוהים הייתה בדבר. לי נשאר התנור והמקרר ועוד דברים רבים שישאו עימם את הריח שלכם, את טביעות האצבעות הקטנות של הילדים שלנו.
ואני עם הלב הנחמץ ומתדלדל עד חדל מלפעום, כמו מוות, אבל אני נושם. אין קשה יותר מהבדידות. אני מרגיש בודד ואת כל כך עייפה ועסוקה ואין לך זמן לכתוב לי מילים שיעזרו לי להתעודד מבפנים. את צריכה את האנרגיה הזאת עבורך. תחילה תתחזקי, תמצאי את מקומך ואז אני מקווה שיפתחו שערי לבבך כדי להעניק לי את הקשר עם המילים שלך. האם יהיה לך זמן? קשה לי להאמין, האם מעניין אותך מה שאני חושב וכותב? כן, אבל לא עד כדי כך שתרוצי לקרא מה כתבתי. ובכלל, אהבה ועוד פעם אהבה, מה אני בכלל מקשקש. את עוזבת אותי ואני כותב לאהובתי. נשמע לי כמו סיפור בהמשכים. אם בכלל ממשיכים, אז בטובך, כמה מילים בלווי הסברים שלי כבן זוג מגיעים. את אוצרת אותם כמו סודות אפלים. לא אומרת, בעצם קצת אומרת והרבה לא.
אולי אני מבלבל אותך סתם ואת מרגישה "חייבת" את זה מה שאת עושה, את המעט שאפשר על מנת לא להלהיב ולא להכזיב, לשמור על איזון עדין, כי את האמת אף אחד לא מבין. גם לא את וגם לא אני אם נשמור על ריחוק גם במילים. רננית יפתי, 12 שנים אנחנו יחד. תני לי את מה שאת צוברת נגדי ותרשי לי להגיב, לענות או להסביר. אולי זה מה שיוכל להציל את שנשבר והחלקים המפוצלים יתאחדו כבראשונה מאוהבים. ואת זה עושים אם רק רוצים. אם רוצים באמת. ואין סודות פרט לאמת והרגש עדיין לא סופית מת. תני לו צ'נס לצמוח ולפרוח שיהפוך להיות גזע עץ משפחתי חזק, יציב ואמין כמו מאמין באחדות המשפחתית.
אנא, שלא כמו פעם שהסבת ראשך מרצון שהיה לי חיוני, הרצון לאהוב אותך מקרוב. הפעם בטובך הקדישי לנו יחד מספר דקות בכול פעם שאת הולכת לעבודה, קראי את המילים שלי ותני לי בבקשה תשובה. הקדישי טיפה זמן לנסות ולאחות את מה ששברנו קשות. דיאלוג כזה יחזק אותי ואותך. ואני יודע שהטלפון עבורך משמש למטרה זו. אבל תחשבי על עוצמתם של המילים הכתובות לעומת אלו שרק מדוברות.
הנה אתם חוזרים וזה מכתב לא ראשון בסדרה וגם לא יהיה אחרון.
הנה אתם באים, לראות את יופייך כבר עושה לי נעים.
שבוי לך כל כך. שאת חירותי אני רואה בך!.
ואני עם הלב הנחמץ ומתדלדל עד חדל מלפעום, כמו מוות, אבל אני נושם. אין קשה יותר מהבדידות. אני מרגיש בודד ואת כל כך עייפה ועסוקה ואין לך זמן לכתוב לי מילים שיעזרו לי להתעודד מבפנים. את צריכה את האנרגיה הזאת עבורך. תחילה תתחזקי, תמצאי את מקומך ואז אני מקווה שיפתחו שערי לבבך כדי להעניק לי את הקשר עם המילים שלך. האם יהיה לך זמן? קשה לי להאמין, האם מעניין אותך מה שאני חושב וכותב? כן, אבל לא עד כדי כך שתרוצי לקרא מה כתבתי. ובכלל, אהבה ועוד פעם אהבה, מה אני בכלל מקשקש. את עוזבת אותי ואני כותב לאהובתי. נשמע לי כמו סיפור בהמשכים. אם בכלל ממשיכים, אז בטובך, כמה מילים בלווי הסברים שלי כבן זוג מגיעים. את אוצרת אותם כמו סודות אפלים. לא אומרת, בעצם קצת אומרת והרבה לא.
אולי אני מבלבל אותך סתם ואת מרגישה "חייבת" את זה מה שאת עושה, את המעט שאפשר על מנת לא להלהיב ולא להכזיב, לשמור על איזון עדין, כי את האמת אף אחד לא מבין. גם לא את וגם לא אני אם נשמור על ריחוק גם במילים. רננית יפתי, 12 שנים אנחנו יחד. תני לי את מה שאת צוברת נגדי ותרשי לי להגיב, לענות או להסביר. אולי זה מה שיוכל להציל את שנשבר והחלקים המפוצלים יתאחדו כבראשונה מאוהבים. ואת זה עושים אם רק רוצים. אם רוצים באמת. ואין סודות פרט לאמת והרגש עדיין לא סופית מת. תני לו צ'נס לצמוח ולפרוח שיהפוך להיות גזע עץ משפחתי חזק, יציב ואמין כמו מאמין באחדות המשפחתית.
אנא, שלא כמו פעם שהסבת ראשך מרצון שהיה לי חיוני, הרצון לאהוב אותך מקרוב. הפעם בטובך הקדישי לנו יחד מספר דקות בכול פעם שאת הולכת לעבודה, קראי את המילים שלי ותני לי בבקשה תשובה. הקדישי טיפה זמן לנסות ולאחות את מה ששברנו קשות. דיאלוג כזה יחזק אותי ואותך. ואני יודע שהטלפון עבורך משמש למטרה זו. אבל תחשבי על עוצמתם של המילים הכתובות לעומת אלו שרק מדוברות.
הנה אתם חוזרים וזה מכתב לא ראשון בסדרה וגם לא יהיה אחרון.
הנה אתם באים, לראות את יופייך כבר עושה לי נעים.
שבוי לך כל כך. שאת חירותי אני רואה בך!.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה