הלכנו היום ואת הסברת לשרית או יובל על חשיבה חיובית. אני מנבה ליישם אותה בכל כוחי, כשאני לבדי ולא חולק את לבטי עם אף אחד אחר מלבדך אהובה יקרה שאני כה מצטער שפגעתי בה.
אין אחד שלא ניסה למשוך אותי במילים עלייך ועל מעשייך, אבל תמיד הייתי כמו בלוק חוסם. שידברו הלשונות הרעות, אני לא שותק ונותן להם לדבר. אני הייתי ועודני בנשמתי איש אמונך, הייתי סותר את הדברים הרעים ומכוון אותם כפי שלמדתי בחסד ממך, לנתיב אחר שכל מה שנשאר להם, זה להתבייש ולהיכלם שהם העלו על דל שפתם, מילים העלולות להישמע בגנותך. ואם זה לא נחשב אהבה טוטאלית החוברת לאחווה. יש לי עוד סיפורים ומעשיות שניתן איתן לשוט למרחקים גדולים, הנפרשים על תריסר שנים.
אני מסרב להאמין שאני כל כך גרוע או שקוע בעצמי, שאת בעבור זה אותי תעזבי. אני בן חמישים זה גיל מכובד, הגעת שלי נמצאת במודעות גבוהה. הנפש שלי רכה כמו חמאה ורגישה לסביבה כמו שיש לה עיני בובה שהכול נקלט בהם, גם מה שהאחרים לא רואים. ובעבור הרגשנות הזו, אני משלם מחיר כבד, כי ככל שאני רגיש, פעולות תת הכרתיות שמי מהסובבים אותי עושים, נקלטים באותם החיישנים המחודדים ברגישותם לדבר מה הפוגע בציפור נפשם.
אבל אני האבא של המפנימים, לא הייתה לי אפשרות אחרת בחיים מלבד, בדד להפנים ולהדחיק עמוק, מעשים שפוגעים בעצב הרגש העדין ביותר שהיא, רגש האהבה. מולה, מול רגש האהבה צמוד ומחובר הרגשת הנטישה. הם מחוברים כמקשה אחת כדי להכתיב לי וליידע אותי, לאהבה שדועכת מולי ולה ממתינה הנטישה כחברה.
אלוהים אדירים, היכן שלא הייתי בחיים המזורגגים האלו, עד שהופעת עם מטה הקסם שלך. נדדתי ואת יודעת מגיל 4 ממשפחה אחת, לנוטשת אותי ולשנייה המגלה אהבה כאשר נוטשים אותי הלאה. והמעגל הזה לא נסגר אף פעם. 15 מוסדות ומשפחות אומנות ברזומה שלי, אחר כך צבא ושלוש מערכות יחסים משמעותיות המלוות בנטישה. ואת היית האחרונה שנשבעתי לעצמי לתמיד. אעשה הכול, אוריד את האגו שלי לאפס מוחלט. כי אגו זה הפצצה של בן האדם. הצלחתי, הייתי לך הכול. ולא ידעתי לבי משמחה על שאני רק נותן. ולא מבקש תמורה בחזרה, כי היא הייתה ניתנת מרצונה. ואני קיבלתי והתחזקתי בחוסן ניכר. היית לי לקרן האור שלפתע בקעה בחיי.
מחשכה מוחלטת התחלתי לגלות את האור שבך, זה הבוקע מהאישיות המקסימה שלך, זאת שאני כעת לא יכול לאמץ אותה אל לבי וללטף את שערה כשאני מנחם את לבה ושותה את דמעותיה בשקיקה.
לא, עזבי את הבכייה למבכים את עצמם לבד, הושיטי לי יד, אהיה שלך לאט. תני לי לנסות לחדור ללבך. ולבד יהיה לי קשה גם עם עצמי להתמודד. אני יודע שזה לא הסוף. את קפצת מעל הפופיק ואני קברתי ראשי באדמה כמו בת יענה. אני לא מחפש לזיין אותך כמו שזרקת לי בטלפון. לתת לי יד אין פירושו שאת חייבת לי מין. לא מחופש סקס וגם לא רוצה יותר. אבל אהבה ומגע אני פשוט זקוק, אז אם את חברה שלי, מותר לך לגעת בי, אני מבטיח לך שלא אקפוץ מעורי ואבצע בך את זממי חרף רצונך המפורש.
מעולם לא עשיתי את זה, גם לא חשבתי על זה, בעצם, אני כל כך רגיש לצלילים הבוקעים מאי נוחות אינטימית. שאין סיכוי שאני לא אשלוט במעשיי. או אדרוש אותם כבתמורה להיותי אבא לילדים שלי המבצע את תפקידו, כדי שיהיה להם אוכל. אבל נשמתי כשאני שואל אותך במפורש, מה תתני לי יד, את לא יודעת! אין לך מושג, את רק נשמעת המומה מהשאלה שלפי דעתך ביקשה סקס ממך. כשכר עמלה. והעלבת אותי עד שורשי שערי. ככה את חושבת עלי?
האם אי פעם הכרחתי אותך, או להפך, תנועת לא שלך, גם בהיסח דעת, במיוחד כשאת בחרת להגיד לי "תעיר אותי" תנועה קטנטונת שנותנת בי את ההרגשה של שמץ של דחייה, אפילו שהיא לא רצונית, משפיעה עלי מיד. ואז אין הוא מתפקד, גם אם אני נורא רוצה, הוא לא מתפקד כשאין בו עניין, הוא לא רוצה להרגיש כמו אנס, או לבצע בך מעשה מגונה. אז הוא נופל. כרגיל באין מה שיעיר את המת, זה רק סתם שריר שמשמש צינור השתנה לרוחק.
וככה הוא שימש אותי ושקעתי בו, כי אני הרגשתי לא רצוי, ממש הרגשתי שאיתי במיטה אין לך חשק בטיפה. אז אניח לך, את עייפה, לחוצה, יש לך אלף דברים על הראש שלא מסתדרים ואת זקוקה לרוגע ממני ומהדרישות לאהוב אותך מקרוב. אז נתתי לך ואימצת בחוזקה רבה. חשבת שאינטימיות איננה חשובה, אבל את זקוקה לסימנים של אהבה, פרחים ומתנות יפות ורומנטיות. את ציפית, לא אמרת החשית. מצד אחד אצלי רומנטיקה ואינטימיות זו חבילה שלא ניתנת להפרדה. ואם רוצים להפריד אז מידעים את בן הזוג שלא מבין את החשקים שבתוכך אבל מבחוץ את קשוחה ואת ההפך מראה.
הוא אשם, היא אשמה, כולנו אשמים ולא כאן הטיעונים. זה לא המקום לטענות, כאן המקום לסלוח ולשכוח ולתת יד עוזרת למי שנדמה שכשל. כי אם אני כל כך דפוק בפנים. היית צריכה לדאוג לי לטיפול כמו שדאגת שמאי תקבל. ברציפות בלי הפסקה עד להקלה מלאה. לא! את זה לא עשית כי נגמרו לך לכוחות להגיד, אזל בך הדחף להרים אותי מאשפתות, היה בך חשק לראות ולחזות בנפילתי האיומה והנוראית. שכולה כפועל יוצא של נקמה סמויה שנותנת לי לא לדעת מה היא עומדת לעשות אבל היא לי עושה דווקא ועוד.
הבטחנו האחד לשני שנהייה יחד לתמיד באש ובמים. והנה לא אש הייתה וגם לא נפלה טיפה רטובה. רק אב שכול ונבול שמלבדך, אף נפש חיה עליי אדמות ידעה את טיבה האמיתי. פתאום תוך שנה התהפך הגלגל ומאב שכול שמחתן בחודש הבא בן בכור, הפכת אותי להיות שבר כלי. כי נסמכתי על שולחנך כשווה בין שווים עם ילדים משותפים. אב שכול שלדעתך חולה באי עשייה תמידית ואת עייפה מדי מלהקים אותו על רגליו כמו שעשית תמיד. ככה באמצע החיים כאשר בן הזוג חולה לדעתך. מצאת פיתרון לנטוש אותו לגווע לבד בדד כמו שכל חיו הוא פחד.
תודה רננית
אין אחד שלא ניסה למשוך אותי במילים עלייך ועל מעשייך, אבל תמיד הייתי כמו בלוק חוסם. שידברו הלשונות הרעות, אני לא שותק ונותן להם לדבר. אני הייתי ועודני בנשמתי איש אמונך, הייתי סותר את הדברים הרעים ומכוון אותם כפי שלמדתי בחסד ממך, לנתיב אחר שכל מה שנשאר להם, זה להתבייש ולהיכלם שהם העלו על דל שפתם, מילים העלולות להישמע בגנותך. ואם זה לא נחשב אהבה טוטאלית החוברת לאחווה. יש לי עוד סיפורים ומעשיות שניתן איתן לשוט למרחקים גדולים, הנפרשים על תריסר שנים.
אני מסרב להאמין שאני כל כך גרוע או שקוע בעצמי, שאת בעבור זה אותי תעזבי. אני בן חמישים זה גיל מכובד, הגעת שלי נמצאת במודעות גבוהה. הנפש שלי רכה כמו חמאה ורגישה לסביבה כמו שיש לה עיני בובה שהכול נקלט בהם, גם מה שהאחרים לא רואים. ובעבור הרגשנות הזו, אני משלם מחיר כבד, כי ככל שאני רגיש, פעולות תת הכרתיות שמי מהסובבים אותי עושים, נקלטים באותם החיישנים המחודדים ברגישותם לדבר מה הפוגע בציפור נפשם.
אבל אני האבא של המפנימים, לא הייתה לי אפשרות אחרת בחיים מלבד, בדד להפנים ולהדחיק עמוק, מעשים שפוגעים בעצב הרגש העדין ביותר שהיא, רגש האהבה. מולה, מול רגש האהבה צמוד ומחובר הרגשת הנטישה. הם מחוברים כמקשה אחת כדי להכתיב לי וליידע אותי, לאהבה שדועכת מולי ולה ממתינה הנטישה כחברה.
אלוהים אדירים, היכן שלא הייתי בחיים המזורגגים האלו, עד שהופעת עם מטה הקסם שלך. נדדתי ואת יודעת מגיל 4 ממשפחה אחת, לנוטשת אותי ולשנייה המגלה אהבה כאשר נוטשים אותי הלאה. והמעגל הזה לא נסגר אף פעם. 15 מוסדות ומשפחות אומנות ברזומה שלי, אחר כך צבא ושלוש מערכות יחסים משמעותיות המלוות בנטישה. ואת היית האחרונה שנשבעתי לעצמי לתמיד. אעשה הכול, אוריד את האגו שלי לאפס מוחלט. כי אגו זה הפצצה של בן האדם. הצלחתי, הייתי לך הכול. ולא ידעתי לבי משמחה על שאני רק נותן. ולא מבקש תמורה בחזרה, כי היא הייתה ניתנת מרצונה. ואני קיבלתי והתחזקתי בחוסן ניכר. היית לי לקרן האור שלפתע בקעה בחיי.
מחשכה מוחלטת התחלתי לגלות את האור שבך, זה הבוקע מהאישיות המקסימה שלך, זאת שאני כעת לא יכול לאמץ אותה אל לבי וללטף את שערה כשאני מנחם את לבה ושותה את דמעותיה בשקיקה.
לא, עזבי את הבכייה למבכים את עצמם לבד, הושיטי לי יד, אהיה שלך לאט. תני לי לנסות לחדור ללבך. ולבד יהיה לי קשה גם עם עצמי להתמודד. אני יודע שזה לא הסוף. את קפצת מעל הפופיק ואני קברתי ראשי באדמה כמו בת יענה. אני לא מחפש לזיין אותך כמו שזרקת לי בטלפון. לתת לי יד אין פירושו שאת חייבת לי מין. לא מחופש סקס וגם לא רוצה יותר. אבל אהבה ומגע אני פשוט זקוק, אז אם את חברה שלי, מותר לך לגעת בי, אני מבטיח לך שלא אקפוץ מעורי ואבצע בך את זממי חרף רצונך המפורש.
מעולם לא עשיתי את זה, גם לא חשבתי על זה, בעצם, אני כל כך רגיש לצלילים הבוקעים מאי נוחות אינטימית. שאין סיכוי שאני לא אשלוט במעשיי. או אדרוש אותם כבתמורה להיותי אבא לילדים שלי המבצע את תפקידו, כדי שיהיה להם אוכל. אבל נשמתי כשאני שואל אותך במפורש, מה תתני לי יד, את לא יודעת! אין לך מושג, את רק נשמעת המומה מהשאלה שלפי דעתך ביקשה סקס ממך. כשכר עמלה. והעלבת אותי עד שורשי שערי. ככה את חושבת עלי?
האם אי פעם הכרחתי אותך, או להפך, תנועת לא שלך, גם בהיסח דעת, במיוחד כשאת בחרת להגיד לי "תעיר אותי" תנועה קטנטונת שנותנת בי את ההרגשה של שמץ של דחייה, אפילו שהיא לא רצונית, משפיעה עלי מיד. ואז אין הוא מתפקד, גם אם אני נורא רוצה, הוא לא מתפקד כשאין בו עניין, הוא לא רוצה להרגיש כמו אנס, או לבצע בך מעשה מגונה. אז הוא נופל. כרגיל באין מה שיעיר את המת, זה רק סתם שריר שמשמש צינור השתנה לרוחק.
וככה הוא שימש אותי ושקעתי בו, כי אני הרגשתי לא רצוי, ממש הרגשתי שאיתי במיטה אין לך חשק בטיפה. אז אניח לך, את עייפה, לחוצה, יש לך אלף דברים על הראש שלא מסתדרים ואת זקוקה לרוגע ממני ומהדרישות לאהוב אותך מקרוב. אז נתתי לך ואימצת בחוזקה רבה. חשבת שאינטימיות איננה חשובה, אבל את זקוקה לסימנים של אהבה, פרחים ומתנות יפות ורומנטיות. את ציפית, לא אמרת החשית. מצד אחד אצלי רומנטיקה ואינטימיות זו חבילה שלא ניתנת להפרדה. ואם רוצים להפריד אז מידעים את בן הזוג שלא מבין את החשקים שבתוכך אבל מבחוץ את קשוחה ואת ההפך מראה.
הוא אשם, היא אשמה, כולנו אשמים ולא כאן הטיעונים. זה לא המקום לטענות, כאן המקום לסלוח ולשכוח ולתת יד עוזרת למי שנדמה שכשל. כי אם אני כל כך דפוק בפנים. היית צריכה לדאוג לי לטיפול כמו שדאגת שמאי תקבל. ברציפות בלי הפסקה עד להקלה מלאה. לא! את זה לא עשית כי נגמרו לך לכוחות להגיד, אזל בך הדחף להרים אותי מאשפתות, היה בך חשק לראות ולחזות בנפילתי האיומה והנוראית. שכולה כפועל יוצא של נקמה סמויה שנותנת לי לא לדעת מה היא עומדת לעשות אבל היא לי עושה דווקא ועוד.
הבטחנו האחד לשני שנהייה יחד לתמיד באש ובמים. והנה לא אש הייתה וגם לא נפלה טיפה רטובה. רק אב שכול ונבול שמלבדך, אף נפש חיה עליי אדמות ידעה את טיבה האמיתי. פתאום תוך שנה התהפך הגלגל ומאב שכול שמחתן בחודש הבא בן בכור, הפכת אותי להיות שבר כלי. כי נסמכתי על שולחנך כשווה בין שווים עם ילדים משותפים. אב שכול שלדעתך חולה באי עשייה תמידית ואת עייפה מדי מלהקים אותו על רגליו כמו שעשית תמיד. ככה באמצע החיים כאשר בן הזוג חולה לדעתך. מצאת פיתרון לנטוש אותו לגווע לבד בדד כמו שכל חיו הוא פחד.
תודה רננית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה