אני עוד אכה על חטא כהוגן על שלא תפסתי את עצמי בידיים בזמן ובכך חרצתי את גורלי וגורלם של הילדים שלי לשבט. רשימת מחדליו של האב ארוכה כאורך הגלות. היא מתחילה בבטלנות, עוברת דרך אדישות קיומית החוברת לשיכרון בחסות העשן המסתלסל של החשיש הממסטל, שלא נתן לו להבחין בשינויים הקלים שהתנהגותו האגואיסטית גרמה לזוגתו, מעין סוציומט של הבית כאות קלון על מצחו. וחטאיו לא עוצרים כאן, אלא ממשיכים לחרוט בדם את כל המילים של כתבי האישום התמידיים:
לא עושה כלום! לא נותן שום דבר, לא מראה אהבה, לא מוכיח אותה קבל עם ועדה, ובחוצפתו יש לו דרישות מקדימות. שנשמעות לאוזניים של האם כמו תנאים. והם את הפיוזים שלה מקפיצים. עבורה שום בן-זונה לא יתנה לה תנאים של מה בתמורה.
ומחדליו של האב עלו שלב נוסף. מלחמת חורמה נפתחה, והוא לא ידע על קיומה, הוא לא הרגיש שלבה נהייה אדיש. להפך הוא חש את כובד משקלה מונח להכניע אותו בסד. וחדל אישיות האב שהרגיש כמו רוצה למות. נפל שדוד, ללא קרב, דמו זב וניגר כנהר מאדים את הבושה שלו להדהים. הוא לא האמין שיכה בו ברק תחתיו ויזעזע את אושיות נפשו בקרב. המכה ניחתה עליו, מכה ניצחת על דמותו כאב.
מחדליו בזויים וגסים עד תועבת אלוהים, הוא כל כך מגעיל אותה מבפנים והיא מתאפקת לא להקיא את הנשמה בפרצוף שלו על הפנים. שימחיש לו עד כמה הגיעו לך מים עד נפש. היא בלעה בשתיקה את כל מחדליו, אוצרת בתוכה בטן מלאה וכאשר לא צלח לה יותר לגדל את הריון חדלונו של האב, היא הקיאה עליו את כל חיו ורצחה בתוכה
את האהבה כנקמה.
ככה שהוא ידע בפעם הבאה, לא להילחם בישיבה על הרצפה.
ואז באה לה ההכרה שטוב יותר יהיה לה רחוק לגור. אין היא יכולה ולעולם לא תוכל לסלוח לו, כי לא בה האשמה, האשם הוא האב, שנדבק כמו רפש אליה לגב ולא נותן מנוח כאילו מאוהב. הוא אשם ואין אחרת, היא פסקה לעצמה וגם קבעה דיאגנוזה פסיכולוגית מלומדה.
ההחלטה שלה קבעה נחרצות – האבא כאן עושה צרות. וזו עובדה שאין עמה וויכוח. כי זו ההרגשה שלה האישית ואף אחד לא יכול מלבדה להחליט. היא עשתה צעד שישפיע לתמיד, הן עליה ועל כל הילדים שאיתה, לחיות בלעדיו. צעד שנועד להמית ולהכחיד כל זכר לאהבה שהייתה שוכנת עמוק בתוכה בצפייה, שיהיה נס והמת יקום לתחייה. וכמו שאנו מכירים, ניסים ונפלאות קורים רק למי שמאמין בהם בלב שלם. וכאשר האמונה נעלמת, נעלם לו כל השאר....
ובדיעבד, היה כבר מאוחר!
לא עושה כלום! לא נותן שום דבר, לא מראה אהבה, לא מוכיח אותה קבל עם ועדה, ובחוצפתו יש לו דרישות מקדימות. שנשמעות לאוזניים של האם כמו תנאים. והם את הפיוזים שלה מקפיצים. עבורה שום בן-זונה לא יתנה לה תנאים של מה בתמורה.
ומחדליו של האב עלו שלב נוסף. מלחמת חורמה נפתחה, והוא לא ידע על קיומה, הוא לא הרגיש שלבה נהייה אדיש. להפך הוא חש את כובד משקלה מונח להכניע אותו בסד. וחדל אישיות האב שהרגיש כמו רוצה למות. נפל שדוד, ללא קרב, דמו זב וניגר כנהר מאדים את הבושה שלו להדהים. הוא לא האמין שיכה בו ברק תחתיו ויזעזע את אושיות נפשו בקרב. המכה ניחתה עליו, מכה ניצחת על דמותו כאב.
מחדליו בזויים וגסים עד תועבת אלוהים, הוא כל כך מגעיל אותה מבפנים והיא מתאפקת לא להקיא את הנשמה בפרצוף שלו על הפנים. שימחיש לו עד כמה הגיעו לך מים עד נפש. היא בלעה בשתיקה את כל מחדליו, אוצרת בתוכה בטן מלאה וכאשר לא צלח לה יותר לגדל את הריון חדלונו של האב, היא הקיאה עליו את כל חיו ורצחה בתוכה
את האהבה כנקמה.
ככה שהוא ידע בפעם הבאה, לא להילחם בישיבה על הרצפה.
ואז באה לה ההכרה שטוב יותר יהיה לה רחוק לגור. אין היא יכולה ולעולם לא תוכל לסלוח לו, כי לא בה האשמה, האשם הוא האב, שנדבק כמו רפש אליה לגב ולא נותן מנוח כאילו מאוהב. הוא אשם ואין אחרת, היא פסקה לעצמה וגם קבעה דיאגנוזה פסיכולוגית מלומדה.
ההחלטה שלה קבעה נחרצות – האבא כאן עושה צרות. וזו עובדה שאין עמה וויכוח. כי זו ההרגשה שלה האישית ואף אחד לא יכול מלבדה להחליט. היא עשתה צעד שישפיע לתמיד, הן עליה ועל כל הילדים שאיתה, לחיות בלעדיו. צעד שנועד להמית ולהכחיד כל זכר לאהבה שהייתה שוכנת עמוק בתוכה בצפייה, שיהיה נס והמת יקום לתחייה. וכמו שאנו מכירים, ניסים ונפלאות קורים רק למי שמאמין בהם בלב שלם. וכאשר האמונה נעלמת, נעלם לו כל השאר....
ובדיעבד, היה כבר מאוחר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה