לפני חצי שעה הלכתם לאחר שארזתם חלק מהבית, אני מביט בשקיות הארוזות בארגזים המלאים בתקופת חיים ארוכה, רוב החפצים נושאים עימם את הריח שלי, שעובר למקום אחר. והלב נחמץ בקרבי כמו שמכבש דורך עליו. כל כך כואב להרגיש איך בהרף עין אפשר לכבות שנים רבות ומוארות. אני כותב לך יקירתי את ההרגשות והתחושות שלי. וממך לא קראתי אף לא מילה אחת לרפואה. את מחרישה. שומרת בבטן, או מתכננת דבר מה שעדיין לא סגרת כהלכה ואת ממתינה להזדמנות הנכונה.
אולי תיפול עליי פצצה, אולי לא, בכל אופן אני מרגיש חרא בלבן אבל זה יעבור לי כמו שאת אומרת. "זה יעבור לי" כן, יעבור לי - או יעבור לך? תהייה איתך קואליציה של נשים שאותן את תפרנסי תמורת עזרתן וידידותן, במיוחד חורה לי שעינת תופיע אצלך, אני מרגיש שהולכים לרקוד לי על הדם, מעין שמחה לאיד היא תביא איתה וכמו שאני תמיד חשבתי. הפה הגדול שלה הרעיל אותך במשך השנים מתחת לאף שלי. וזה לא יעזור, אין להתווכח עם התחושה הזו שעשיתי טעות שנתתי לה בית פתוח והיא נצלה זאת כדי לחבל בזוגיות שלנו. את יודעת שהיא נצמדת אלייך כי את מממנת אותה כמעט בלי גבול. כשאני מודע חלקית.
אבל תעזבי, זה ההרגשה שלי ולך יש את החירות להתחבר עם מי שאת רוצה ולי אין מה לומר. פרט לבקש ממך בכול לשון של בקשה, לנתק כל קשר איתה כוון שהשנאה שהיא מחביאה מסוכנת לא רק לי, את הנזק היא כבר עשתה לי. כעת התור שלך לקבל את השנאה הזאת מרוכזת בדמות תמיכה לכאורה במצבך ואיך היא תוכל לנצל את טוב ליבך.
אגב זה נשמע סידור טוב עם המטפלת, את נותנת לה בית קומפלט כולל אוכל, ופרטיות ובתמורה היא תמלא אחר פקודותייך ותקבל בונוסים בהתאם. את החשבון כבר עשית זה באמת צריך להיות משתלם. אבל נראה לי שעדיף להביא מטפלת שלא מהארץ, פיליפינית שתקבל שכר חודשי ותשחרר אותך כמעט לחלוטין ממטלות שגרתיות שגוזלות לך את הזמן. אבל זה בשלב מאוחר יותר, אחרי שתתרגלי לעצמך ולסביבה החדשה.
וזה מעציב אותי מהסיבה שבימים אלו ניתן להחליף את האב ואת כל גחמותיו וחשקיו, בשקט נפשי שמגיע מתשלום כספי. שרק מעטות יכולות לעצמן להרשות. את שייכת לאלו מן הנשים שעצמאותן חיונית יותר מכל דבר אחר, דהיינו את בין המעטות שיכולה להרשות לעצמה לעשות כאלו תהפוכות גורליות.
שקיות סביבי ומשמיש מתחבאת ביניהם, נפלה עליה עצבות, יורד עלי עצב אבל "לא נורא זה יעבור" את אומרת ואני נאחז במילים שלך ותוהה לאן זה יעבור, יעבור לך ולא יחזור. הלמות הלב שלי גוברת בדאגה למה שנשאר אצלך מהאהבה הגדולה שלנו. אני דואג לניצוץ שאת טוענת כי עדיין משתלהב קלות בליבך, אני דואג ויודע שהמרחק והריחוק יכולים לכבות אותו בקלות ומבלי שניתן עליו את הדעת.
יש סיפורים שדווקא להפך אומרים, שריחוק יכול להועיל באי אלו מקרים. הוא מפעיל געגועים ומעלה זיכרונות מימים טובים ונפלאים, כך שלפעמים מספרים שיש בכך יותר תועלת שמתקנת ללבות שבורים ומאחה אותם כפי שהיו לפני ולפנים. כאחד שכותב אוקיינוסים ונהרות של מילים שהם גם לכשעצמם סיפורים. אני מאמין באלו המקרים.
ומקווה שנאחה את הקרעים כמה שיותר מהר, כדי שלא יישארו סימנים, לא יהיו שמיים מעוננים ונוכל לראות יחד את האופק כשאנו תמימי דעים ואחד את השני אוהבים למען הילדים הנפלאים.
שלך
ותמיד אוהב אותך.
אולי תיפול עליי פצצה, אולי לא, בכל אופן אני מרגיש חרא בלבן אבל זה יעבור לי כמו שאת אומרת. "זה יעבור לי" כן, יעבור לי - או יעבור לך? תהייה איתך קואליציה של נשים שאותן את תפרנסי תמורת עזרתן וידידותן, במיוחד חורה לי שעינת תופיע אצלך, אני מרגיש שהולכים לרקוד לי על הדם, מעין שמחה לאיד היא תביא איתה וכמו שאני תמיד חשבתי. הפה הגדול שלה הרעיל אותך במשך השנים מתחת לאף שלי. וזה לא יעזור, אין להתווכח עם התחושה הזו שעשיתי טעות שנתתי לה בית פתוח והיא נצלה זאת כדי לחבל בזוגיות שלנו. את יודעת שהיא נצמדת אלייך כי את מממנת אותה כמעט בלי גבול. כשאני מודע חלקית.
אבל תעזבי, זה ההרגשה שלי ולך יש את החירות להתחבר עם מי שאת רוצה ולי אין מה לומר. פרט לבקש ממך בכול לשון של בקשה, לנתק כל קשר איתה כוון שהשנאה שהיא מחביאה מסוכנת לא רק לי, את הנזק היא כבר עשתה לי. כעת התור שלך לקבל את השנאה הזאת מרוכזת בדמות תמיכה לכאורה במצבך ואיך היא תוכל לנצל את טוב ליבך.
אגב זה נשמע סידור טוב עם המטפלת, את נותנת לה בית קומפלט כולל אוכל, ופרטיות ובתמורה היא תמלא אחר פקודותייך ותקבל בונוסים בהתאם. את החשבון כבר עשית זה באמת צריך להיות משתלם. אבל נראה לי שעדיף להביא מטפלת שלא מהארץ, פיליפינית שתקבל שכר חודשי ותשחרר אותך כמעט לחלוטין ממטלות שגרתיות שגוזלות לך את הזמן. אבל זה בשלב מאוחר יותר, אחרי שתתרגלי לעצמך ולסביבה החדשה.
וזה מעציב אותי מהסיבה שבימים אלו ניתן להחליף את האב ואת כל גחמותיו וחשקיו, בשקט נפשי שמגיע מתשלום כספי. שרק מעטות יכולות לעצמן להרשות. את שייכת לאלו מן הנשים שעצמאותן חיונית יותר מכל דבר אחר, דהיינו את בין המעטות שיכולה להרשות לעצמה לעשות כאלו תהפוכות גורליות.
שקיות סביבי ומשמיש מתחבאת ביניהם, נפלה עליה עצבות, יורד עלי עצב אבל "לא נורא זה יעבור" את אומרת ואני נאחז במילים שלך ותוהה לאן זה יעבור, יעבור לך ולא יחזור. הלמות הלב שלי גוברת בדאגה למה שנשאר אצלך מהאהבה הגדולה שלנו. אני דואג לניצוץ שאת טוענת כי עדיין משתלהב קלות בליבך, אני דואג ויודע שהמרחק והריחוק יכולים לכבות אותו בקלות ומבלי שניתן עליו את הדעת.
יש סיפורים שדווקא להפך אומרים, שריחוק יכול להועיל באי אלו מקרים. הוא מפעיל געגועים ומעלה זיכרונות מימים טובים ונפלאים, כך שלפעמים מספרים שיש בכך יותר תועלת שמתקנת ללבות שבורים ומאחה אותם כפי שהיו לפני ולפנים. כאחד שכותב אוקיינוסים ונהרות של מילים שהם גם לכשעצמם סיפורים. אני מאמין באלו המקרים.
ומקווה שנאחה את הקרעים כמה שיותר מהר, כדי שלא יישארו סימנים, לא יהיו שמיים מעוננים ונוכל לראות יחד את האופק כשאנו תמימי דעים ואחד את השני אוהבים למען הילדים הנפלאים.
שלך
ותמיד אוהב אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה