שח מט


בפעם האחרונה כאשר היא עזבה את הבית עם הילדים ועברה לכפר שם קבעה לה בקוטג' מגורים. הצפתי אותה במאות מכתבי אהבה. רק שכעת אני קולט כי היא הפנימה אותם אחרת ממה שחשבתי כאשר מילים של אהבה וגעגועים לה שלחתי.

היא כנראה הבינה שאני כל כך קשור אליה ואל הילדים שהיא בהחלט יכולה לנצל את האהבה שלי. ולהניע אותי כבובה על חוט. כמריונטה בהצגה הפרטית שהיא עורכת לעצמה ולסובבים אותה. שהרי לכל דמות בחיים שלה יש לה מסכה משלה.

עבור האימא שלה היא נופת צופים, ילדה טובה ירושלים. מרדנית ודעתנית עד כדי חוצפה. אבל עם זאת האימא אוהבת אותה וגם מעריצה את חוכמתה. שהרי האימא היא זאת המשלמת את כל הלימודים שלה. לו ידעה האם הזאת כי הבת שלה מעולם לא סיימה קורס אחד לרפואה. וכי מעולם היא לא חבשה את ספסל הלימודים במכללה או באוניברסיטה יותר משלוש פעמים. הייתה בוודאי מתפלצת מזעם. שהרי עשרות רבות של אלפי שקלים השקיעה האימא בילדה המאומצת שלה.

כן, היא מאומצת כדין מגיל שבועיים, היא ועוד אח אחד במשפחה אומצו ע"י האם והאבא של הגברת. היא כל כך הרגישה שהיא "בת מאומצת" עד שהיא ביררה בעצמה ופתחה את תיק האימוץ. וגילתה שהאימא הביולוגית שלה היא שכנה לאותה עיירה. והיא מתגוררת באחד הרחובות הסמוכים והיא נפגשה עמה פנים מול פנים.

ועד היום היא מחזקת את עצמה בשתי אימהות, האחת עשירה ונכסים בידה שהיא חוקית אותם יורשת. והשנייה היא רחם האם שחטאה בנעוריה ומסרה אותה לאימוץ. יענו ויתרה עליה לחלוטין.

מצב מסובך זה התנגן כמו שיר והרננה על האם הביולוגית עד היום נסתר והוא סוד כמוס בעבור האימא המאמצת שהיום מחבקת אותה כמכה על פשעי העבר. שאז בהיותה ילדה בת חמש. עבר אביה המאמץ לעולם שכולו טוב בהרף עין של שבץ לב. והמשפחה שלה הזדעזעה. והאימא שלה קצת התבלבלה בדעתה ונקטה יד קשה בניהול המשפחה. יד קשה שהורמה וירדה מדי פעם. עד שהילדה המאומצת החליטה לקחת את כל שלושת האחים שהיו לה. ולברוח מהבית ולהעלם לעשרים וארבע שעות של פחד בסליק מוכן מראש להתחבאות.

ומאז ועד היום הסיפור מתגלגל בבת צחוק מכל אח שלה, שמספר סיפורי עלילות ליד המנגל או בחוג בני הבית במסיבות וחתונות.

בקיצור, לאחר שסטינו מהנושא העיקרי, נשוב אליו עם כמה שאלות שעלולות להישאל, כך שאנו נשאל שאלה ונעלה סוגיה וגם נענה לה.

ש: כיצד אדם יכול לא לראות ולא לדבר עם הילדים שלו?

ת: בדיוק כפי שגברת יכולה לא לעשות אהבה עם האבא שלהם!

ש: מה הילדים אשמים שאימא שלהם מנתקת את האהבה מהאבא?

ת: הילדים הם התוצאה של מעשה האהבים ואי אפשר לנתק אותם
מעצם מעשה האהבה. לכם לא הם אשמים, אימא שלהם אשמה!

ש: הילדים עלולים להיפגע קשות מניתוק הקשר איתם, הם קטנים
ולא מבינים, זה נראה להם כמו בגידה, כמו נטישה, הם לא מסוגלים
להבין כמו המבוגרים. הם צריכים את הדמות שהייתה לצידם כל
החיים שלהם שתסביר ותיתן להם מענה. נתק מוחלט זה צעד
קיצוני ולא מובן. מה עונים כאן?

ת: ילדים עלולים להיפגע גם בתא המשפחתי, חוץ מזה שילדים עוברים
שינויים בקלות רבה. כל עוד לא מבלבלים אותם. והורות משותפת
כמה שזה נשמע יפה, זה רק מבלבל להם את שגרת החיים ועלול
לתסכל אותם ברבות הימים. כך שדווקא כדי לתת להם יתרון על
פני התסבוכת. כדאי לנתק איתם את הקשר. היא יכרכו אחרי
האימא ולא יקרעו בין שני עולמות המנוגדים אחד לשני.

אנא אהובת חיי סלחי לי

יוני 2007

אנא במחילה, תפתחי את ליבך אלי כדי שתוכל להיכנס לשם רוח האהבה שתפריח את השיממון שירד עלייך, יפיפייה שלי, הינך חסד בטוב הלב וכל כולך רוך ונחמדות, ואני אוסף את שברי לבי המנותץ, אוחז בהם בחוזקה שלא יתפוררו לרסיסים וחודים הקטנים יפצעו אותי אנושות. הן ליבי הומה לך, מבוקר עד ערב והוא פועם לקראתך ובכל שנייה של פעימה בוקעת ממנו המועקה המכבידה עד אימה.

אנא ברוב חסדך, אל תסכרי את ליבך לאהבה שהינך יודעת שהיא נועדה עבורך. בלעדייך אני לא קיים. ואין לי אחרת תחתייך, תמיד היית לי עמוד האש. להבתך בערה באור יקרות ומלאה את הבית בטוב ליבך עד גדות. ואני אבוד, לא יודע מה לעשות, עם הקירות הריקים. עם הזיכרונות הטובים. האם לאפסן אותם במחסן המשומשים, האם אהבתך גוועה – אזי אני בטוח שאול לאדם מת.

כעת חזרתי מהגן של הילד, כל כך מתוק, כל כך חכם ונבון, תינוקנוק בן ארבע וחצי. דורש ממני לשלוח לו מכתבים, שלא אשכח! ואז הוא מחבק אותי כל כך חזק, נצמד לי לרגליים באחיזה איתנה ומסרב לעזוב, זמן רב חולף עד שידיו הזעירות מרפות מהאחיזה בי. ובעצב עיניים גדול הוא נותן לי ללכת לדרכי. אהוב יקר שלי, היה אצלי בידיים החל מגיל שבועיים. היה עטוף איתי, כרוך בי במנשא ההודי, זה שנקשר סביבי ומאפשר לו מקום צמוד לליבי, והוא היה נרגע וככה הייתי מטייל איתו שעות, מריח את ריח האפרוח שבוקע ממנו, ניהנה מהחיוך המרוח לו על הפנים בשנתו. האכלתי אותו, החלפתי לו, הייתי צמוד אליו אישית לוחצת. והוא היה ילד טוב כל כך, מעולם לא בכה בלילה ככה סתם. ותמיד היה עליז ושמח בחלקו כמאושר באדם.

כך אני זוכר אותו מילדותו ועד שהחרמת לי אותו בצעד הקיצוני שלקחת על עצמך, טיפסת מיד עלית על עמוד כל כך גבוהה! ואני מקווה שאשיג סולם מספיק ארוך, כדי להוריד אותך בזהירות ובהתחשבות לקראת השלבים למטה, שלבים של סליחה ומחילה כמו שפותחים דף חדש בחיים. יש לנו עוד שתי בנות מקסימות, האהבה שלהן חסרה לי לא פחות. כעת אין אני שומע קולות של צחוק, אין צעדים שרצים בבית ומתרוצצים. שקט כאן כל כך, שעוד רגע דעתי תצא במחול דיכאוני שיכניס אותי עמוק לתוך עצמי. אשקע בייאוש תהומי. ועקרב מחשבות יתחיל לעקוץ בי ולזרוע בתוכי ארס, שיהפוך אותי על פניו ויעשה ממני כר דשן לרצונותיו, שיחדרו עוד יותר פנימה ויכלו בי כל חלקה טובה שעדיין נשארה.

כל כך מתגעגע לילדים, אלייך ואל יופיים של פנייך כלילת השלמות הינך ואת כל כך מהממת שרעד עובר בי כשאני נזכר איך היינו חבוקים כזוג יונים, נשבענו אמונים זה לזה, מתוך אהבה שפרחה וחיברה אותנו בעבותות של משפחה עם ילדים, משפחה שמכבדת את עצמה. חשבתי... כזאת שלעולמי עד תחזיק מעמד.

ואין מי שיעזור לי, אין, את וכל הילדים הינם כל מה שיש לי בחיים, עבורם אני עומד לשרת בכל עת. למענם אתן ונפשי עבורם. הם היו ועודם פסגת האושר עלי אדמות. הם כולם, חלק ממני שנקרע בכוח כשהוא משאיר בי צלקת שאיננה מגלידה אלא גדלה ומתמלאת מוגלה.

ככל שאני כותב לך, את יותר מתעלמת מהכתוב. אין לך זמן לכמה דקות של מענה לבן הזוג שלך המעונה. אין לך תשובות לשום שאלה, את משאירה אותי בחשכה גמורה. וכאשר אני הולך כמו סומא בארובה. אני רואה שחורות ומתוך הנשמה באפלה הן רוצות לצאת כמפלצות, כשהן אוחזות ועמוסות עד לעייפה בכלי משחית – הנקמה.

אבל אני רוצה שלום, תניחי לחשקיי אלייך, עזבי אותם בצד, יש לנו ילדים כאחד. אז למענם בבקשה, למען הילדים ולמען האהבה שהייתה בכול הפעמים. תני לי את סליחתך בטרם לא אדע את נפשי והיא תלך בדרך העקלקלה שלה.

ממני אבא של הילדים שלך!

נרתיקה של רוז מארי

בשבוע הראשון של החופש הגדול האחרון, הצעתי את עצמי לשמור על הילדים בכפר, בימים שהיא עובדת בערבים. כאן המקום לציין שהיא לא רק נטשה אותי, היא גם עזבה את השותפות בגן הילדים באותה אבחה חדה וגם שם ללא מתן הסברים. כך פוף נמאס לה. אז היא תמצא תירוץ והיא אלופת העולם בהמצאת הסברים לכל מה שהיא עושה או פועלת. כך שאני מתחיל לעבוד כשמרטף על הילדים שלי והיא מגבירה את המשמרות בעבודה הלילית שלה. וכך חולפים ימים, חופש הגדול, אני בבריכה בבקרים עם כל הילדים, היא ישנה בשקט אחרי העבודה. אני מנקה מסדר ומטאטא ומוצא קפסולה כחולה לבנה ושואל אותה: האם זה מוכר לך עלמה? היא כמובן לקחה לי מהיד ואמרה שזה בטח סתם נפל. ואז נפל לי האסימון בראש והתחלתי לחשוב, לבדוק ובמעשיה לפשפש. ואכן, בתוך נרתיק קטן היו מונחים למעלה מעשרה כחולים לבנים. ספרתי תריסר גלולות.

מכאן לשם, בעצם היותה בבית היא בלעה או הסניפה את תכולת הגלולה. וככל שאני סופר, אני מגיע למסקנה שיש לנו כאן מכורה, אבל עדיין לא ידעתי למה! כאשר אמרתי לה על אותן הגלולות ושאלתי למהותן של הקפסולות, היא ענתה שהן לא שלה, היא שומרת אותן לחברה מהעבודה. ויותר לא מצאתי את הנרתיק בתיק.

כשעברתי לגור יחד איתם במעין התחלה חדשה לנו ולזוגיות שלנו, הייתי משוכנע שהיא הבינה את המסר, יען אני יודע שהיא משתמשת וכבר נודע לי שזה "חגיגת" והנרתיק נעלם. חשבתי שהיא ממשיכה רק בעבודה, אבל התבדיתי לאלתר. בין מאות פריטי לבוש היא הייתה מטמינה את האספקה. פעם כאן, פעם שם, אבל תמיד היה לה. והיא השתמשה בסם גם כשני בבית. אף פעם לא ראיתי אותה משתמשת. אבל ספרתי גלולות והם אזלו שאומר כי השתמשו בהם.

מהון להון פתחתי תיבת פנדורה קטנה ושדים התחוללו וסוף מעשה שהיא הכניסה אותי למיטה ואני שכחתי למה כעסתי. בכורי התחתן למחרת היום. יותר לא מצאתי את הקפסולות בבית. אבל גם היא נעלמה מהבית אל תוך עבודה לילית שהשאירה לה רק יום אחד פנוי בשבוע. ואולי בדוחק יומיים בלבד. ואני עבדכם, עושה הכול שיהיה לה טוב. שיהיה לה שקט, כל בוקר אני לוקח את הילדים לבית הספר, לגן, לצופים, לחוגים, למסיבות, לטיולים, אני מנקה, אני מבשל ועושה כביסה והבית מבריק ומצוחצח פיקס. והכול לכאורה מתגלגל כרגיל. פעם בשבוע היא מקדישה לי שעה של אינטימיות, היא מסובבת את גבה אלי ואומרת לי שהיום מותר לי לגעת בה. ואז אנו מתנים אהבה קצרה והיא עוצמת עיניים במהרה ואני מרגיש כמו שאוננתי לתוכה – עושים לי טובה? אבל לא חושקים בי. וכאן יצאתי לברר פשר הסם "חגיגת" ומה הוא עושה לאלו שמשתמשים בו.

תקראי את זה תחילה אהובה לפני שתמשיכי לכל השאר

נכון סיפרתי לילדים שלי, הבוגרים, הכי גדולים, רק לילדים שלי, פרקתי מעליי את כובד המעשים שלך. אין לי ולא היה לי מעולם למי לספר פרט לספר לך. אף פעם לא הכפשתי את שמך והייתי מחריש מיד כל מילה נגדך. שמרתי לך אמונים כאשר אני מכבד אותך ומשמש לך עלה תאנה לדברים רבים שיש להם שתיקה. אף לא מילה. אני לא מתפלא מאין הגיעה הבטן המלאה שלך. במקום לדבר איתי על הבעיות שלנו, את משתפת את החברה שלך לעבודה, שהיא אוכלת ומרוויחה בזכותך. את שוטחת בפניה את הכביסה המלוכלכת של הבית, כמובן שבתקווה לקבל אוזן קשבת. וקיבלת הן...

אין אחרת כאשר מספרים רק את הצד האחד של המטבע מהזווית של היחיד בבעיה הזוגית. אין ספק שזה נשמע רע ואיום ונורא, כי את הצד שלך את מסתירה. את מסתירה אותו גם בפני עצמך. כשאת זוכה לקבל שלל תמיכה וקריאות עידוד לקום ולעשות מעשה כי זה הזמן לזה. מאחורי הגב שלי התייעצת וסיפרת לא חשוב מה, באמת לא חשוב מה, הנקודה שסיפרת את מה שהיית צריכה להגיד לי. למשהו אחר שלא יודע דברים לאישורם ויכול רק מתוך חברות אמיתית להצדיק אותך כתמיכה לצרה שכואבת לך נורא. מאחורי הגב... בחיי שלא ציפיתי ממך, כל כך הרבה פעמים בעבר נזפת בי על שאני משתף אחרים בבעיות ובחיים הפרטיים שלנו. שעלייך לא האמנתי בחיים. ואני יודע שיהיו לך מילים להצדיק את המעשים שעשית. אני יודע שאני אקבל אותם והאמין לך. כמו שתמיד לקחתי אותך כאשת אמונים שלי. ככה אני אמשיך לעשות אבל הייתי חייב לכתוב.

אני עייף מת, אין לי שינה בעיניים, אני תוהה אלו עוד הפתעות את שומרת לבאות, מה עוד אני לא יודע? מה עוד נסתר מעיני, הרים וגבעות של שאלות באות ואין לי שום תשובה ממך. לא יהיה לי כי בחרת חד וחלק להתחמק מכל עימות שלא מתאים לך. את בורחת ממני ומתחמקת למדבר איתי ועורכת שיחות עליי עם חברה אחת מהעבודה, אחת לשעבר וטלי הנבונה. רק איתי את לא מדברת גלויות ומתעמתת איתי על אמיתות נכונות שאת מסרבת לשמוע. לדעת שזוגיות זה לא לבד, עם חברות שמקשיבות לבכי ותומכות.

לא פלא הדבר שאני כאן חי אבל זר ומנוכר אפילו למי שחיה איתו אבל בלי...

לילה טוב מקווה.

שש בבוקר אני לא נרדם עם עוד כדור

אני מדליק סיגריה ומהרהר במחשבות המתרוצצות להן בראש, מנסה לעשות סדר ועולים לי דברים לא יפים, חשדות ותחמונים. ואני מבולבל כי את נמנעת להסביר לי. את חושבת שאני כל כך טיפש מכדי להבין שאת מחפשת זמן לבנות עליו סיפור איתן. שישכנע אותי על אפי או חמתי להסכים לקבל את הסיפור כמסננת מלאה חורים לא מוסברים. ועכשיו לך תדרוש הסברים על כל נזילה מהחורים. נאדה אקבל ולא רק זאת אלא שאת תפליאי לומר לי שאני מדבר שטויות ותכעסי והטון יעלה לקולות זועמים וצעקות, רק שאני אפסיק לשאול - ואשתוק!

זו עד כה הייתה השיטה שלך להתמודד עם שאלות מן השגרה כמו כמה בדיוק את מרוויחה. ולאן הולך כל גרוש מהכסף הגדול שמסתובב לך בכיס מבלי שאף אחד יודע במדויק, יכול להיות כמה אלפים טובים נעלמו כמו שלא הרגשתי וגם לא סיפרת לי איך עדי לקח ממך בבת אחת או בכמה פעמים עשרת אלפים שקלים, או פחות כי מה שתגידי אני מקבל כעובדה ושותק כמאמין.

את לא מאמינה בי, תחילה הסתרת את כרטיס האשראי אצלך, כשהחלפנו הקוד היה שמור רק בראשך ועוד הפלאת להאמין בעוזרת הבית שלך, במטפלת של הילדים, רק לא לספר לבן זוגך. והקוד של הסרטים בהוט שהתעקשת לעשות ולי לא לגלות. עשית קוד כדי לחסום את עצמך שהזמנת סרטים רומנטיים בסיטונות. אבל לבן זוגך לא נתת, לו! את לא האמנת. התעקשת זוכרת, אני התקפלתי כמו שפן, כך חשבת, אבל מה'כפת לי. את הזמנת סרטים. אני, פעם בעידנים. אז שתקתי, נתתי לך להרגיש עליונות ואת ההרגשה שאת מענישה אותי ומשפילה.

לפי הסימנים הללו, ההחלטה שלך נעשתה לפני שבכלל חשבתי, לא הייתי ער לסימנים למעלה שהעידו על שבירת האמון, לא הייתי ער, כי אני איתך מעולם לא שברתי לך את האמון בי, כל עוד היינו במערכת הזוגית הזו. מעולם לא חשבתי לתחמן אותך, אבל את על חוסר של פרוטות שפטת והרשעת אותי, כי כאשר עבדתי כטבח בעזראלי, מעלתי בכספים. בדקת לפרטי הפרטים בדקדקנות של רואת חשבון. אבל היום, למי את נותנת דין וחשבון על ההכנסות שלך? אפילו אני כבן זוגך לא יודע. גם לא אכפת לי, אין לי עין, לא הייתי ועודני מסתפק במועט. לא רוצה לבלות, להזמין אוכל. יש לי צרכים ספורים בלבד. אבל את בציציות שלי בדקת. לאן הולך כל גרוש ומאין הוא הגיע לשם ולמה גם ותביא קבלה בשלושה עותקים סתם שיהיה עם המילים. אני כותב אני מוציא החוצה אל תפגעי חלילה, אל תחשבי שאני רואה רע עלייך. לא ולא. אני ממתין לתשובות. וככל שאני מחכה עולות יותר שאלות. שאני יודע שלעולם לא יהיה לך מענה עליהם. כי אם בבסיס את מתחמקת. בחוץ... מי יכול עלייך? וכשאת לא רוצה לתת...

ימותו כולם ואף אחד לא יקבל.

שבע בבוקר לא עצמתי עין

שאין מענה שיסתום את הפרץ עולים ובאים זיכרונות מפריעים। אני אכתוב אותם, לא בכדי להרגיז אותך או חלילה לפגוע בך, אני כותב לך את הלך רוחי והמחשבות המטרידות מנוחתי. זה מתחיל אז היינו כמו זוג יונים, יחד גרנו בדירה שכורה עד שיום אחד פרחתי משם בלי הסברים. כי הבנתי שאת איתי כאהובתי, אונו מנהלים חיים משותפים מנסים לבסס אמון. ואת בחרת לקיים מערכת יחסים רומנטית אינטימית עם השותף שלי, מאחורי הגב שלי בלי שארגיש כלום, אני כותב לך את זה מתוך הערכה גדולה לכושר התחמון שלך, זה היה ענק, כל כך פשוט ויפה גם אני וגם עוד מטה להישען עליו ככה שיהיה. רבנו חזרנו ורבנו שוב. וביום שחזרת אלי, היית אצלו שתי דקות לפני שהוא הציע לך נישואים, או שתי דקות אחרי. לא חשוב, בחרת בי אני גאה בך על בחירתך. מה שאני רוצה לומר לך כאן, הוא זה: אם בהיותך צעירה היה לך ראש כל כך חכם לסובב אותי ועוד אחד מאחורי גבי בבת אחת.

היום את כבר אלופה ובעקבות חוסר תשובות מהותיות ודברים מסוימים שהתגלו לי היום. אני מצפה לפצצת אטום מתוכננת בקפידה. ואני מקווה שאלו הם רק חששות גרידא. ואת לא תתחמקי מההסברים כמו שאת רגילה פנים מול פנים. יש לך כעת אפשרות של פעם בחיים - אל תחמיצי אותה.

מתגעגע

אחוז געגועים אלייך יפתי רננית, אוהב אותך בכל לבי הכואב והנחמץ מהצעד שעשית. החיים חולפים להם ובני אדם משתנים כל אחד בדרך שהגורל התווה לו. אבל מה שמאחד אותנו כבני אדם. מה שעושה אותנו ומייחד אותנו הם סך כל הזיכרונות שלנו. כמות הזיכרונות שאני אוצר בתוכי עלייך הן עצומות ורבות. אוהבות, מעריכות, מכבדות והן עוטפות את דמותך בעיניי רוחי ברוך, טוב לבך יופייך וחוכמתך שהנחתה את המשפחה שלנו עד לטלטלה הזאת.

אני קרוע מהמראות, דואב, כואב והרבה חושב। לא פשוט לקחת את התא המשפחתי ולפצל אותו לשניים. החלק הבריא והגדול שלו עוזב את החלק החולה. משאיר אותו להתמודד לבד עם "מחלתו" שאולי היא ממארת ולכן כולם הולכים כמו בורחים ממגפה שלא תבוא גם עליהם חס וחלילה. זו גם ההרגשה שלי שצצה כזה לפעמים.

יש שמתמודדים עם מצבים מסוימים בבריחה מהם. ת'אמת, אני עשיתי את זה רוב חיי. ולא עוד. בי נשבעתי כי הפעם אתמודד עם כל מצב ואנצח אותו. אז אני ארפא את עצבותי ובדידותי שכעת רק הולכת וגוברת לה נוגסת בי ברעבתנות שמשאירה חלל ריק מעין וקום מוחלט ואטום.

ואני רק רציתי אהבה, ככל ששקעתי בעצמי הצמא שלי לאהבתך גבר עוד יותר, אבל ככל שרציתי אותך יותר, כך את חשקת בי פחות עוד יותר. הרגשתי כמו מצורע בבית שלו, גוף מת מבפנים שגם את נחמתו היחידה, קצת מגע של אהבה לוקחים לו בכוונה תחילה. כאילו מענישים אותו ומקצים אותו מהקרבה שכה הייתה חשובה לו. והוא רצה רק קצת או טיפה של אהבה. מהאחת והיחידה אותה אהב ושלה כולו היה.

קצת אהבה לפעמים שאבתי מלהביט עלייך, הייתי מביט, מפחד לגעת שלא תקפצי ותצעקי עליי דיי אני עייפה, תעזוב אותי במנוחה. מסתכל כמה את יפה ונאווה, מלטף בעיני את שערך השחור והמשיי העוטף את יופיו של ראשך. אז הייתי לעצמי חושב, איך הפסקנו כבר להתנשק ועולים בי זיכרונות של לשונך החוקרת את פי ולשוני נוגעת בך, היה זה כל כך נעים ורך. ותך... אני חוזר לדמיון שלוטש עיניים בך וזוכר - ואל עצמי לבד בלעדייך אני חוזר.

כל כך נעים להיזכר. והלב מסרב להאמין למציאות המתגלגלת סביבו באין יכולתו לעשות שום דבר שישנה את המצב - עכשיו!

אני רק אוחז בתקווה שזה רק זמני
שיהיה אלוהים עדי.

שלך לבד
יוסי
פחדיו הגיגיו רק שלך לא יכאב.

מעולם ואף פעם ולו אחת לא שנאתי אותך

אף פעם לא העלית על דעתי לשנוא אותך, או להטיל בך דופי, או לנסות ולמצוא בך פגמים שיסירו את חינך מעליי. להפך ככל שהכרתי אותך, כך אהבתי אלייך גברה שבעתיים. כעסתי עלייך שאת לא רואה עד כמה הפכת להיות אהובה. וכמה אהבה אני רוחש לך בלי שתתני לי את האפשרות לתת לך כי את מסיבות שעדיין שמורות איתך בחרת לסרב לקבל. איך יכולתי לבטא את האהבה שלי כאשר אני מנסה פעם אחר פעם לזכות בקמצוץ קטן של אהבה מצידך שתתן לי את הכוח להוכיח לך שאני אוהב אותך עד אין קץ. וזו לי היא הבעיה הגדולה שאני צריך להתמודד איתה לבד.

גבר בלי שיניים אב שכול אבל ובדיכאון שאת עצמו מבטל, זקוק לחוש אהבה תחילה ואת רוח חיקך במחילה. כדי להרגיש אהוב כדי לדעת שהאהבה הרבה שהוא חש כלפייך לא נופלת מאהבתך שלך למענו. ואני אהבתי אותך כפי שאני עודני אוהב אותך שום דבר לא השתנה בי לרעה ראיתי בך רעייה, אהובה ואם למופת והייתי גאה בך עד גדות. ואת ידעת זאת גם כאשר ימים ארוכים רבצתי לעצמי בחוסר מעשים, את ידעת כמה אני חושק בך, כמה את חשובה לי במגע כמו בחיים, כמה את נשמה תומכת. ערגתי בבושתי אלייך כשאני רואה איך את מקשה את העורף ומסרבת לי בהיסח דעת תמידי כאילו תשוקתי לאהובתי לא חשובה, אין בה צורך והיא שולית עבורי ואני כעסתי שהתעלמת... ואז הפכת את הנושא לעונש מוחלט. התרחקת אסרת עלי לגעת, חשתי שאת פשוט מתעבת אותי גופנית. וממה אני אשאב עידוד, מהמראה שפני חסרות השיניים מחייכות אליה ויודעות שאני גבר בן חמישים בלי שיניים, על הפנים, מי בכלל רוצה אותי לידה. מי תסתכל על הצורה שלי. הרי אין יותר מגעיל מלראות חסר שיניים ולחשוב עליו מחשבות אינטימיות. אז מאין יבוא עזרי? מה שעשיתי כל מה שחשקתי כל מה שאני רוצה הן כשהיינו יחד וגם כאשר נהייה זה להיות ולחיות איתך בזוגיות בריאה שאיננה מחסירה משום סיבה שאת עדיין לא מסבירה. למה התעקשת להשאיר אותי חסר אהבה. הרי ידעת אהובתי את יודעת כמה בני האדם זקוקים לה. כיצד הם נוהרים באלפים ומחפשים מגע ומפליאים ומשלמים בתמורה מזומנים. ידעת... ועדיין ראית בתשוקתי כלפייך משהו שמבזה, דבר מה חסם אותך ועדיין חוסם אותך מלומר לי מה. ואל תגידי לי שהרובוט שהוריד קבצים של ילדות עירומות מהשרת של בזק זעזע אותך. את ראית אני לא הספקתי לראות מה ראית ואין לי מושג כי אל תשכחי שאת מחקת. ומה עוד מציק לך? שאני אוחז את תשוקתי בדמיוני ואת היד אני משחרר לעצמי כאילו אני עושה אהבה עם עצמי. כי עם מי אחרת יכולתי לעשות אהבה? את לא רצית ולבגוד בך לא היה עבורי אופציה מאחר ואני מכבד אותך. ובכך שקעתי בפורנוגרפיה, סרטים כחולים ואוננתי עצמי לדעת, כשאת הדבר האמיתי אני לא זוכה לקבל. כי בחרת לחפש בי פגמים, שיתעבו אותי בעינייך עד שהאינטימיות כבר לא באה בחשבון. ואני ראיתי את זה מתחולל, גם אמרתי לך לא אחת, כמו שאת מצאת פגמים ברחוב שינקין עד כדי תעוב מוחלט, כך את חיפשת גם אותי, כדי לפסול בי מום ולחשוף את הפגמים שבי כדי שאת תוכלי להרגיש שאינך אוהבת אותי. וכך לא תצטרכי להסביר מדוע את נמנעת מאינטימיות שהרי את כבר לא אוהבת. ואפילו מכאן את בורחת על הנקודה הזאת, האחת והיחידה. את לא מצליחה לדעת אם את אוהבת אותי או מתעבת אותי. את החלטת כדי לנקות את הראש מהרגשות שאולי מפעפעים בך כלפיי. זה להתרחק ולתת להם לגווע לבד...

זוכרת "לא נורא זה יעבור" אז אני עדיין אוהב אותך, אהיה כאן תמיד עבורך ועבור הילדים, רק ריבונו של אלוהים, אני לא מהין מדוע התרחקת מהאינטימיות איתי. מדוע ראית דווקא בזה כלי להעניש אותי. ואולי זה גם היה חלק ממך שברח מהמגע כדי שלא תחושי אלי יותר. ובאין מגע אין אהבה והיא מתרחקת מהזיכרונות עד שלפעמים נעלמת. אז רננית אהובתי מה עשית? הרחקת את יופייך ממני אסרת על עצמך כל מגע אינטימי איתי ומצאת בי שלל פגמים ברשימה ארוכה שאת כולה הייתי ממלא כהרף עין לו היית מעניקה לי את הרכות הנפלאה שלך, את חסדייך את המהות שאני מרגיש איתך וחובר יחד לאחדות שבעבורה אעשה כל מה שרק תגידי. רק תני לי לאהוב אותך ולהעריץ אותך ולתת לך עד שתרווי. אבל אסרת עלי לגעת מכך איך תוכלי לקבל את אהבתי כשאת אומרת לי לא? לא פעם אחת ניסיתי אבל תגובתך הובילה אותי למסקנה שאת סולדת ממני. ואני הצדקתי אותך במראה מול פה חסר שיניים והתכעסתי בתוך עצמי. קוננתי על שאהובתי פתחה בצעדים לנטוש אותי. וזה את זה, כבר ראיתי ואני מכיר את האווירה של הנטישה היא חודרת גם אם מנסים להסתיר אותה. ואני... מה יכולתי לעשות, אז התעצבנתי פעם, כעסתי פעמיים, אמרתי מילים שאני מפריח באוויר. אבל את נקטת צעדים ולי אין ולא היו לי מעולם את הכלים להתמודד עם סירובים.

אני לא צייד אלא ניצוד, לא אני היוזם אף פעם, ואם אני יוזם צליל הסירוב הקלוש ביותר נשמע - ואני עוזב. ואת מכירה אותי ככזה, אני אף פעם לא כופה את עצמי על האחרים שסביבי, אף פעם לא ביקשתי שיכינו לי ויעשו לי, אני זה שעושה. כל בקשה שלך אני נכון לעשות, סלט, ארוחה, קפה, סנדוויץ' או כוס מים. אני מכין לך. ואת לא ראית בזה עשייה ששיוה את אהבתך, אני בעצמי לא יודע מה רצית, את לא אמרת לי. רק התמדת בסירובך לאינטימיות. ולא סיפרת לי למה זה הפך עבורך לחסר חשיבות כל כך, כשאת יודעת שלבן הזוג שלך זה חשוב כל כך. זו הייתה מהות חייו בטרם הוא הכיר אותך. וכאשר הוא מצא את האהבה הגדולה שלו בך, הפכת עורך תוך מספר שנים האינטימיות נעלמה ולא הסברת לי למה? אין מה לעשות יפתי את בחרת ואת תעשי, אני כמו תמיד הולך ונע עם טלטולי הזמן, נותן לגורל לנתב אותי לדרך הנכונה.

אז יפתי חמדתי אני אהבתי אותך ואוהב אותך נשמתי, אף לא פעם אחת לא חשבתי עלייך שלילי. ואני רואה בך עד היום דוגמא ומופת של אישה עצמאית וחזקה. וככה אני מרגיש טוב יותר. את החזקה. אני... לא צריך להוכיח לאף אחד את החוזק שלי. זו לא המטרה שלי. בסך הכול רציתי טיפה של רגש אהבה שלא בא מאהובה בלי שום סיבה סבירה, בהתמדה ולאורך חודשים ארוכים. ידענו גם אני וגם את שאנו נפרדים על חילוקי דעות טיפשיים בנושא אינטימיות. אבל אני הוא האשם, החולה הזקן, הדיכאוני המסכן חסר השיניים, חייב להיות אשם. אין אחר.

וזה עובר... או יעבור!

שלך
אוהב אותך גם כשאת במכוון מכבה את אהבתך אלי

מחשבות שבאות בעקבות המצב

לפני חצי שעה הלכתם לאחר שארזתם חלק מהבית, אני מביט בשקיות הארוזות בארגזים המלאים בתקופת חיים ארוכה, רוב החפצים נושאים עימם את הריח שלי, שעובר למקום אחר. והלב נחמץ בקרבי כמו שמכבש דורך עליו. כל כך כואב להרגיש איך בהרף עין אפשר לכבות שנים רבות ומוארות. אני כותב לך יקירתי את ההרגשות והתחושות שלי. וממך לא קראתי אף לא מילה אחת לרפואה. את מחרישה. שומרת בבטן, או מתכננת דבר מה שעדיין לא סגרת כהלכה ואת ממתינה להזדמנות הנכונה.

אולי תיפול עליי פצצה, אולי לא, בכל אופן אני מרגיש חרא בלבן אבל זה יעבור לי כמו שאת אומרת. "זה יעבור לי" כן, יעבור לי - או יעבור לך? תהייה איתך קואליציה של נשים שאותן את תפרנסי תמורת עזרתן וידידותן, במיוחד חורה לי שעינת תופיע אצלך, אני מרגיש שהולכים לרקוד לי על הדם, מעין שמחה לאיד היא תביא איתה וכמו שאני תמיד חשבתי. הפה הגדול שלה הרעיל אותך במשך השנים מתחת לאף שלי. וזה לא יעזור, אין להתווכח עם התחושה הזו שעשיתי טעות שנתתי לה בית פתוח והיא נצלה זאת כדי לחבל בזוגיות שלנו. את יודעת שהיא נצמדת אלייך כי את מממנת אותה כמעט בלי גבול. כשאני מודע חלקית.

אבל תעזבי, זה ההרגשה שלי ולך יש את החירות להתחבר עם מי שאת רוצה ולי אין מה לומר. פרט לבקש ממך בכול לשון של בקשה, לנתק כל קשר איתה כוון שהשנאה שהיא מחביאה מסוכנת לא רק לי, את הנזק היא כבר עשתה לי. כעת התור שלך לקבל את השנאה הזאת מרוכזת בדמות תמיכה לכאורה במצבך ואיך היא תוכל לנצל את טוב ליבך.

אגב זה נשמע סידור טוב עם המטפלת, את נותנת לה בית קומפלט כולל אוכל, ופרטיות ובתמורה היא תמלא אחר פקודותייך ותקבל בונוסים בהתאם. את החשבון כבר עשית זה באמת צריך להיות משתלם. אבל נראה לי שעדיף להביא מטפלת שלא מהארץ, פיליפינית שתקבל שכר חודשי ותשחרר אותך כמעט לחלוטין ממטלות שגרתיות שגוזלות לך את הזמן. אבל זה בשלב מאוחר יותר, אחרי שתתרגלי לעצמך ולסביבה החדשה.

וזה מעציב אותי מהסיבה שבימים אלו ניתן להחליף את האב ואת כל גחמותיו וחשקיו, בשקט נפשי שמגיע מתשלום כספי. שרק מעטות יכולות לעצמן להרשות. את שייכת לאלו מן הנשים שעצמאותן חיונית יותר מכל דבר אחר, דהיינו את בין המעטות שיכולה להרשות לעצמה לעשות כאלו תהפוכות גורליות.

שקיות סביבי ומשמיש מתחבאת ביניהם, נפלה עליה עצבות, יורד עלי עצב אבל "לא נורא זה יעבור" את אומרת ואני נאחז במילים שלך ותוהה לאן זה יעבור, יעבור לך ולא יחזור. הלמות הלב שלי גוברת בדאגה למה שנשאר אצלך מהאהבה הגדולה שלנו. אני דואג לניצוץ שאת טוענת כי עדיין משתלהב קלות בליבך, אני דואג ויודע שהמרחק והריחוק יכולים לכבות אותו בקלות ומבלי שניתן עליו את הדעת.

יש סיפורים שדווקא להפך אומרים, שריחוק יכול להועיל באי אלו מקרים. הוא מפעיל געגועים ומעלה זיכרונות מימים טובים ונפלאים, כך שלפעמים מספרים שיש בכך יותר תועלת שמתקנת ללבות שבורים ומאחה אותם כפי שהיו לפני ולפנים. כאחד שכותב אוקיינוסים ונהרות של מילים שהם גם לכשעצמם סיפורים. אני מאמין באלו המקרים.
ומקווה שנאחה את הקרעים כמה שיותר מהר, כדי שלא יישארו סימנים, לא יהיו שמיים מעוננים ונוכל לראות יחד את האופק כשאנו תמימי דעים ואחד את השני אוהבים למען הילדים הנפלאים.

שלך
ותמיד אוהב אותך.

לא אשן הלילה כולי דרוך כמו קפיץ

השעה הייתה לפני דקה 4:44 אני אוהב לראות את השעה כאשר אני מביט בה כמתחלקת בדיוק למספר 11 . נו טוב זה לא בדיוק, אבל כמו שכתבתי לך, אני משתעשע עם זה תמיד. לדוגמא: אני מאמין בשעה 11:11 בדיוק כאשר אני מביט לדעת. כסימן כזה שאומר כי זו שעה של שינויים לטובה. ואני ממתין, או עושה לטובת מה, דבר מה. תלוי במצב הנתון בזגע שבו מתמזגים להם המספרים המיוחדים האלו. ככה אני כותב סתם להעביר את הזמן, שבוער לי בעצמות וכותב עליהם באש שמחר המשפחה שלי מתרחקת ממני. ואני אהייה לבד, עם המעט שנותר מכם, שיזכיר לי אותכם, תמיד ואני לא אשכח. כמה היה לנו בית חם ונעים והיינו גאים, גם בבית וגם בילדים הנפלאים. אבל... ככל שאני חושב על הילדים אני יותר חלש מתינוק ביפנים. זה כל כך עצוב שם שקשה לו לעלות. ואם הוא עולה אז, לא כדאי שנזכה לזה.

היום את לא עובדת, אז אני לא יכול לשמוע אותך בשעה הזאת, את ישנה וצוברת כוחות. שני את שנת יופייך האלוהי, חזקי ואימצי. אני אטפל בעצמי, אשקם את נשמתי ואפול שוב לרגלייך... כדי שתבעטי בי. וואלה זה התסריט שיש לי ברש, את תגידי לי, השתקמת, אתה על הרגליים. אז תחזיק מעמד גם בלעדיי כמו שהיה עד כה. זהו זה עד מתיי אלוהיי, עד מתי אני שואל את עצמי וגם אותך, מתי זה יקרה. לכאן או אחרת, לרצונך יפתי, את גברת ואדון לעצמך בנידון. ולי אין שליטה, פרט לקליטה... ואני קולט כמו מקלט את מה שאת מרגישה... חוץ מניצוץ של אהבה כמו שפעם הייתה בך.

ואת מתעקשת לומר לי שלא הרגשת שאני אוהב אותך? לא הרגשת לא לא רצית להרגיש כי כבר כבית ואני הייתי צריך להצית. אבל לא עמדו לי הכוחות עבור עצמי. ובכך איבדתי אותך לתקופה לא ידועה שעלולה בהחלט להימשך לצמיתות מצידך. אם זה יתאים לרצונך. מי יכול להניאך? או אחרת נשאל שוב אני כותב נשאל. ויודע שאת לא עונה לשאלות, את מתחמקת מלתת תשובות. כי את מרגישה שאת חזקה ולא חייבת לתת דין וחשבון, במיוחד שמצבך הנפשי כה עדין ואת לא יודעת בעצמך את כל התשובות, ואת חלקן את מכירה אבל מסתירה למען מטרה עלומה. וזו זכותך יפה שלי, זכותך המלאה שרירה, עומדת וקיימת לך תמיד לעשות ולפעול על דעתך העצמאית. ואני סמכתי וסומך ידיי על הבחירות שלך. וכל השאר הם אלו המחשבות שאני איתך חולק כדי להשתיק אותם ולהסות. ששש... אני אומר, אסור לחשוב אלא לקוות לטוב. והטוב יגיע, גם לך מגיע, כל טוב שרק יהיה לך לרצון ואני אוכל לממש עבורך. יהיה לי כבוד לעשות. מגיע לך לפחות את הפעולה הזאת.

עכשיו השעה חמש עשרים וחמש, עוד שעתיים לערך, תתחולל פה סערה של גברים שריריים המדברים זה עם זה בשפה זרה, שתוך שעה של ציקלון ישאבו למשאית את תכולת הבית הארוזה ויקחו איתם ציוד וחיים של בני אדם אחרים. בדרך אלייך הם שועטים, תוך חצי שעה הכול נדחף לך על האף או איפה שתספיקי להגיד לפני שהחבילה או השקית כבר יגיעו ויניחו אותם במקומם שאיננו עדיין ניתן. ואז כל הבית מונח לך על הרגליים, יענו שכב וממתין שתמצאי לו מקום המתאים לו ולעינייך שיודעות להביט על הדברים מהזווית הנכונה ואת נכנסת לעסק ועושה את הכי טוב שאת מכירה.

הרבה אני כותב לך, משעמם יהיה לך לקרוא אותי אם גם אצלי יעבור על אהבתי המכבש שעבר על שלך ולא מניח לך לומר את מה שאת מרגישה כדי אולי לא לחוש אותו. לא לגעת בו מפני שזה לא עושה לך טוב. כעת או אחר כך את תחליטי. את החלטית. מה תחליטי תלוי בהרבה גורמים כשאני בטח הוא האחרון שבהם, כי אותו עזבת ראשון. ככה אומר ההגיון. לפחות בשעה המאוחרת הזאת שאני לבד עם המחשבות. והבדידות כופה עצמה עליי, עד שתחושת קור מתפשטת בעצמותיי. נזכר בך, כמה אני אוהב אותך ואת כבר לא שמה עלי. את שמה עלי, כן, כאבא זקן של הילדים שלך. יותר מזה אני מרגיש שאת קרירה בכוונה תחילה. או שלבך היה כבר קר כשהחלטת ללכת מכאן. ולעזוב אותי לאנחות הבאות מתוכי השבור בלאו הכי. אבל זה יעבור לי כפי שאני אימצתי את משנתך, הכול עובר בחיים וכשרוצים ויכולים אז מחליפים. אבות במטפלות. אני אוהב אותך לחינם, האם אדע האם לבך אלי נדם. כי את עדיין נמנעת ואני חוזר כמו תוכי, ולא מבין מה גורם לה הפעם גם להחביא ממני את ההרגשה האמיתית שלך. ואני לא נמנע בשלב זה מלהגיע למהגיע למסקנה אחת שאת לי את ליבך סופית סגרת. על כן זו צריכה להיות התשובה הראשונה שאת חייבת לי לתת. ובטרם שתעני לי באמת. ואת האמת בלי להתחמק את תעזרי לי יותר מאשר אני כעת.

לכן עניני יפתי האם ללמוד ממך איך צריך אני לכבות את אהבתי לקראת באות - שזו החלמתי.

אנא בטוב ליבך וברוב חסדך הנפלה אל תשאירי אותי עם אש בלב שמנסה להסיק את מה שכבר שרפתי זה מזמן. כולי לוהט לך ואין אחרת תחתך, לא מבקש להחליף אותך באהו7בה אחרת, כי האהבה שלי אלייך, בוגרת ונשענת על זכרונות נפלאים. ועוד המון מעשיות ותוצאות של ילדים מהממים, יפים, חכמים שאין להם ולא היה להם מחסור בחיים. רק כעת אבא יהיה החסר והחסך - שלגעתך היה מחוייב מציאות ונצרך.

עד כאן אני מת לישון עייף ומחכה לאמא שלך שתגיע בטח ראשונה।

אהבה ועוד אהבה אני שולח לך והרבה יותר משלך

חושב עלייך נון סטופ

קשה לי לראות את הבית ארוז ועוזב אותי, עוד יותר קשה לי לראות איך אורזים אותו. אז אני ישן כמו סוס, נותן למעשים להיעשות בלי שיצבטו אותי בדמעות. הרבה זמן לא בכיתי כמו שירדו לי אמש הדמעות מהעיניים באמצע שאני כותב לך, כמו שנפתחו ארובות העיניים והדמעות הרטיבו את כולי והחולצה נראתה כמו שיצאה ממכונת הכביסה ולא עברה את המייבש. גם הפה שלי התייבש, כמה דקות ארוכות זלגו הדמעות כשאני לא יכול לעצור את הפרץ. השתחרר לי הכול בבת אחת ויצא החוצה כשאני מאפשר לרגשות להפוך למעיין מתגבר, עד שלא נותרה לי דמעה והלב עם הנשמה נרגע. נחנק לשנייה אבל נרגע. והמשכתי לכתוב לך, סיפרתי לך שבכיתי, כמו לאחר יד.

בבוקר שנייה לפני שהחלומות לקחו אותי לעומק, היה נדמה לי שראיתי אותך נכנסת בשמלה השחורה שלך. ונרדמתי בהרגשה שדמותך בה טבועה וחלמתי המון חלומות עלייך ועל הבנות ועל דיוויד כשאני לא זוכר אף אחד מהם כאשר אני מתעורר אל אחר צהריים הפונים לקראת ערב שמוריד עלי את החשכה. ואז את עולה כברכה. אני מדבר איתך ונרגע, חוזר למחשב וכותב לך כמה שאני אותך אוהב. משפריץ ים של מילים בפורומים שפעם הייתי כותב בהם ללא הפסקה. כותב שם מילים והרוח שלך מלווה אותי בכול אות שאני מקליד. ואני מפעיל את הראש, בעצם הוא פועל מרצונו וחושב לעצמי על מה היה מנת חלקי איתך, חושב על אהבה גדולה כל כך. מתגלגלות להן חששות לאבד אותך יותר מכפי שאבדת לי עד עכשיו.

ואז אני עושה פסק זמן קטן. אומר לעצמי שאני כאן, אני מרגיש על בסיס איתן. זו כבר התקדמות משמעותית לקראת הבראה כללית. שאני חש אותה מגיעה אלי. אני אקבע לי מערכת שלמה של סדר יום שבו אני אטפל בעצמי בדרך של לתרום ושיחות עם אדם שמוסמך לאנשים לשנות, לטובה לשנות, להבין יותר את המניעים מתחת ולעקוף את אלו שמפריעים, כאלו שתוקעים טריז בגלגלים. סידרה של טיפולים פרטניים כפי שאת יפתי נוהגת לומר בדרך כלל.

אני אמשיך את ההגיגים הנפלאים עלייך במכתבים הבאים.
אוהב אותך מאוד.

זה הדואר שלי לכשתרצי

הוא רשום בפנקס הכתובות שלך תחת הכינוי "אהובי היקר" שזה אני. לפחות אהיה עבורך כינויי ותו לא. אז כאן את יכולה לכתוב לי את אשר את חושבת כאשר אינך עייפה או כואבת. תנוחי הרבה, אני מקווה שהעומס הנפשי שהטלתי על כתפייך הקטנות היה גדול מדי - וכעת אני בוכה על חלב שנשפך.

אז לא, אני לא בוכה, אני יודע שמגיע לך יותר ממה שאני כרגע מסוגל לתת אפילו לעצמי, אבל אני משוכנע כי אעמוד על רגליי איתן ואבקש להחזיר את אהבתך ואני אעשה זאת בכבוד רב למענך כי את היית לי האישיות הכי יקרה והייתה לי זכות גדולה לחיות לצידך ולגדל יחד עמך ילדים נפלאים ומקסימים כמו שיש לנו.

אקיצר יקירתי משוש חיי ונשמתי, העתיד עוד יגיד את המילה האחרונה, כולי תקווה שהלהבה אצלך תישמר ולא תגווע כי אני בחיי נפשי אעשה את כל המאמצים להצית את לבך ושוב נחזור להיות מאוהבים, כמו שידענו בימים נפלאים אחרים שבהם היינו חבוקים וצמודים שאני באשליותיי חשבתי כי הם אינם ניתנים לשבירה לעולמים.

אבל התבדית ואולי כבר מאוחר עבורי אצלך, אבל בכול מקרה אני הייתי צריך להתעורר מזה להודות שאני לא יכול להתחבאות בבית ולמסטל עצמי לדעת קבל כל עם כשאני לא נוקף אצבע גם לעזור לך בדברים שבשגרה הייתי עושה. וכך נתתי לעצמי לגרום לך להחליט החלטה קשה כי חשבת שאני צריך זעזוע שידגיש את שאת נפשך מהחרא-ירגון שאני חיי בו ולא זז ממנו.

חלק ממני רוצה להאמין שכך הוא הדבר ואת מנערת אותי קשות כדי שתיכנס בי הידיעה שמה שאני עושה, או יותר נכון לא עושה. הוא לב ומפתח הבעיה ואני צריך לקום ולטפל בעצמי תחילה ולתת לך לנהל חיים רגילים בלי שאטריד אותך בחשק זה או אחר שגורם לך רק לתעב אותי יותר.

חלק אחר, זה הדפוק ביותר. שעושה חושבים הרבה גם כאשר הוא לא רוצה, חושש כי אבדת לו לנצח ופרפורי הגסיסה של לבך לא מזעזעים אותך יותר. יש לך יותר אנרגיה. סר מעל צווארך העול של אדם חסר כול. וכי יש לך תוכניות לשקם את עצמך בכוח הנפלא של עוצמתך. ולתת לזמן לעשות את שקשה לעשות, לתת לאהבה לדהות עם הימים החולפים ולהשאיר את לבך צחור ופנוי לרגש אהבה טהור שאולי בדרכך יעבור וכמו באגדות את חייך בלעדיי תמשיכי לחיות.

אבל זה האני האחר שאותו אני משתיק ולו אני אומר: עברנו כברת דרך ארוכה יחדיו ודרך ארוכה עוד לפנינו את יהבי אני נותן לרננית אהובתי, את בטחוני הכלכלי אני מפקיד בידיה. אני מאמין ברננית בלב שלם שהיא תעזור לי להשתקם. ותרשה לי לכשאחזור לעצמי לנסות ולרכוש באהבה את ליבה היקר והיא עצמה שעבורי היא מעצמה של אהבה טהורה וחוכמת אין קץ.

עד כאן יפתי הרחוקה
רננית.

השעה שלוש וחצי ואני לא רגוע

מחשבות זדוניות מתגנבות אלי ומשקרות לי שאולי... ואז עולים במוחי הרהורים לא ראויים והרגשה שנגדך זוממים ומאחורי הגב שלך רוקחים לך מרקחת איומה ונוראית שרק ממתינה לך מעבר לפינה שאתה לא רואה כעת, או מוסתרת בכוונה ממך. מעין קנוניה, כולם בשו שו לא מדברים, שותקים, מסתירים, לא מגלים, חושדים, מדברים עליי דברים רעים. ואין מה שיפיג את התחושה כי המציאות היא כזאת, אני לבד, וכולם ניתקו את עצמם ממני, בלי להסברים מיותרים, כאילו האדם שהיה מולם תריסר שנים - פתאום כבר לא קיים יען לא היה מעולם. נמחק!

סתם מחשבות זדוניות קשות עלייך נפרשות מראות יופייך לבושה טיפ טופ כוסית בכול קנה מידה, פוסעת בין הקומות, מסדרת עניינים מדברת ומסבירה בידה המכוונת והחזקה. מחשבות זדוניות עולות לי על כמה פעמים במשמרת את מקבלת הצעה ומסרבת ואם יכולה להיות הצעה שאין עומדים בפניה ואז מה? מחשבות זדוניות שמטפסות לי במעלה חוט השדרה שלי ומצמררות אותי. הרי הוכחה את מנעת עצמך מזוגיות עם בעלך בד בבד את מקפידה לשדך את כל הכמהים למגע ידה של האישה ומוכנים לשלם מזומנים תמורת רגעים ספורים של מגע אינטימי שלו הם זקוקים.

אף לא פעם לא ישבת ודיברת איתי והסברת לי כדי שאולי יתפוגגו להם מחשבות נלוזות אלו. תמיד הגבת בזעם נוראי איום ונורא וטרקת את השיחה בפרצוף. את יודעת שזעם כזה מראה שיש דברים בגו. את לא אומרת לי אם אני האשם, את לא אומרת שאני לא אשם. את מצביעה על העייפות כסיבה מוצדקת חרף כל מה שאומרים בספרים שמניעת זוגיות היא הדרך הבטוחה לכשל מערכות כולל בתא המשפחתי שמוביל בהכרח לפרידה שממנה מי שנפגע הוא הילדים בלבד. את ידעת ונתת לזה להתדרדר למצב הנתון. ואני שחושב או שחשבתי אז עם הזין, שיחקתי לידייך ותוכניתך הצליחה להקיא אותי מתוכך. כשידך עליונה ואת צודקת וכולם מצדיקים את המעשה ורק אותי מבזים.

אלו הן מחשבות רעות אני לא חושב שיזדמן לך לקרוא את הכול או להבין מה אני רוצה לומר לך, כי בעצם ולמעשה אני בעצמי לא מבין, לא אמרת לי לא כתבת לי, עשית מעשה בלי הסבר לבן זוגך פרט לכך שאני צריך טיפול ממושך שירחיק אותי כמה שיותר ממך. ולתקופה ארוכה שתעזור לך לבסס את מקום מושבך ולמצוא רגע לעצמך - שאחריו מגיע הצורך לאינטימיות. אז קחי את הזמן שלך לעצמך.

אני אכול בתוכי על נטישתך

אוהב אותך ומתגעגע אלייך שתגידי לי האם עד כדי כך אני על הפנים ודוחה אותך פיזית כמו נפשית עד כי היית צריכה לברוח ולעזוב אותי לבד בחשיכה. בלעדייך אני כמו סומא בארובה, בלעדייך אין לי חיים. את היית ועודך עבורי כל עולמי. בלעדייך יהיה לי קשה מאוד לחזור ולהיות יוסי הגיבור שהכרת פעם. אני שבר כלי ובנטישתך אותי את מכה בי מתחת לחגורה "זה לא נורא" כך את אומרת ולך יש איתך שלושה ילדים שיחממו אותך ויש לך אחים דואגים ואימא השומעת לך ולי אין אף אחד פרט למה שלקחת לי.

ככה אני מרגיש עכשיו ובזו העת אני מצטער שזה כבד קצת והמילים לא תמיד מאירות פנים.

לילה טוב אהובה.

המשך על יחסייך עם עינת אישתי השניה

לפני כמה שנים כאשר גרנו ביצחק שדה בחודשים הראשונים. שמעתי בפעם הראשונה וגם האחרונה, בטעות עם שיחת טלפון ששמעתי מהחדר הקטן כאשר את דיברת עם עינת. יכול להיות שזה היה גם בבית הקודם. שמעתי ללא כחל וסרק כי אור הבן שלי פילח לך אלף שקלים הגנב הקטן. ודנתם בזה לכאן או לכאן מה לעשות. אחרי כמה חודשים שאני מחריש, סובבתי את עינת במילים על אור, כאשר היינו בסווטה במרידיאן נדמה לי באילת. סובבתי אותה עד שיצא לה שאור גנב ואני לחצתי והיא גמגמה לכוון שלך. ואז אמרתי לך, את הכחשת מכל מקום אמרת לא היה ולא נברא, בחיים נשבעת לי שאת לא אמרת לה כאלו דברים. אני קיבלתי והחרשתי. מעולם לא סיפרתי לך ששמעתי אותך ואני פשוט מרשה לך לשקר אותי כי אני אוהב אותך ומוותר לך על דברים ששמעתי במקרה יחיד ובודד.

מאז, אני נמנע בכול תוקף לנסות לחפש אותך, את מתלחששת לך במטבח בטלפון, שיהיה לך! אני מאמין בך שלא תפגעי בי ולא תגרמי נזק יותר מאשר כבר חוללת בזה המשבר. אם בנוסף לגילויים האחרונים שאפילו הבת שלי לא טרחה להגיד לי שסיפרה לך. יענו אפילו את שני לקחת לצד שלך. על אנג'לה כחברת אמת שלך היודעת טוב ממני על מה שמתחולל בבית שלי. ויש לך עוד קלפים בשרוול שישריינו אותך בעמדתך במו בטון.

ואם את רוצה להיות יותר חזקה מהרוח, את עלולה להישבר.

פרק ג'

אז אהובתי שלא איתי עניני, אמרי וספרי לי, מגיע לי לדעת, למה מנעת עצמך ממני, למה הפכת את האינטימיות לעונש נגדי בהתמדה כה רבה, בלי פשרות, כשאת במקום להרגיע את המצב, רק מסלימה אותו כמו בכוונה תחילה. עד שזה הגיע למשבר הנוכחי שלנו. אני יודע שמכאן והלאה את תקראי ברפרוף, עמדתך המוצקה לא לדבר על "זה" אף פעם ידועה לנו. אף פעם לא הצלחנו להמשיך שיחה כאשר העניין של האי נימיות עלה. את חתכת, סגרת, וסיימת את השיחה בכול פעם ש"זה" עלה. ועשית זאת בנחישות ראויה לשמה כאילו אני בן זוגך מבלבל לך את המוח בדבר מה בטל ושולי עד חסר חשיבות שכזה. ובכעס עזבת אותי המום לעצמי מתגובתך הכעוסה שכאילו ניצתה והתלקחה מזעמך הנורא.

ככה היה, את רנצ'ו מתוקה יודעת שכך היה בדיוק ועד היום אני לא יודע מה מדליק לך את הפיוזים כאשר אני מדבר על זוגיות איתי, או מה שרף לך את הפקק בראש שהתגובות שלך היו כל כך עוצמות וחזקות כאילו הן נשאו מאחור מצבור שלם של חומר נפץ בלתי ידוע שהצטבר אצלך לאט אבל בטוח שכן לך בקודקוד שהרי הוא התפוצץ קלות בשיחות והגיע לכדי כך כי בעבור אי רצונך או סירובך למגע זוגי עמי, את בחרת לעזוב אותי לבד, עם חשקיי שלא עולים לך בקנה מידה אחת עם רצונך שיניחו לגופך.

ובכל פעם שאני מעז חס וחלילה להעלות חשדות בעקבות, התוהות שאולי את מקבלת את האינטימיות שלך במקום אחר, זאת אומרת שלך לא חסר. את גם מתפוצצת עלי בזעם על שאני בכלל חושד בך שאת שלמה עם עצמך שאינך בסתר משלימה את החסר, את צריכה להבין שהגבר בי הוא זה הדובר ולא אחר, אוהב אותך יפתי ואין אני רוצה אחרות על פנייך. העדפתי להסתגר בבית, מאשר אולי להיכנע לפיתויים שבחצר. ואת יודעת ומודעת לשפע המוצע לראווה ולהיצע הגואה ו"לאני עוד רוצה". העדפתי לשבת בבית לתת לך את שכל כך רצית בו, את העצמאות שלך.

שאותה לקחת, כשאני מאחורייך משמש לך ברוב המקרים עלה תאנה. לקחת את העצמאות הזו כדי להשיב לי מנה אחת אפיים, יענו את חנכי אותי להתאפק ולהימנע ממגע אינטימי. כשאני ספון בביתי מוקף בילדים שלנו. ואת רוצה שאני אאמין כי את גם מתאפקת במקום הרוחש פעילות אינטימית וכי זה איננו משפיע על הזוגיות שלך, או אחרת. תמורת השכר הגבוהה, את מוותרת על הזוגיות שלך. או יותר נכון כבר ויתרת.

את רוצה אותי בחזרה כאשר אני מסורס מכל רגש לאינטימיות. אני מקווה שאת מבינה שזה בעצם מקור הבעיה שלי ולא כל מה שמסביב, את רוצה שאני אהיה בן זוגך לתפאורה לכאורה באין בננו אינטימיות ולו טיפה. וזה איננו גורע כהוא מה משאר המעשים שלך שבהם את מופלאה, את ענקית ובגדול. ואני לא מבין על שום מה, את בורחת מהאינטימיות כמו מאש. אני לא מצורע ואינני מסריח אני עדין ומתחשב, רגיש למגע הקל ביותר של סירוב ברמז או בסח דעת. ואת בחרת למנוע את האינטימיות ואני לא יודע למה ומתפוצץ לאלף חתיכות קטנות המתפזרות בין בחפצים, האריזות והקופסאות שאותי עומדות לעזוב, איתך ועם הילדים שלנו וכל זאת בגלל שמאינטימיות איתי נמנעת ומעולם לא הסברת לי ולו שמץ של דבר מדוע?

זה יושב לי על הגרון ואני המום, אשם או לא אשם, חולה או צריף אשפוז, פסיכי או סתם משוגע, לא צריך בראש ובראשונה אינטימיות תחילה ורק אחר כך מטפלים בבעיה שמסביבה. ואת בחרת לעקור אותי משורש לבך כמו שעוקרים זרדים וזורקים. ורק שאת תישארי בעיני עצמך החזקה יותר להוכיח שרצונך הוא זה הקובע בסופו של דבר ולא אף אחד אחר.

לילה טוב...
ביפנים אני מת!

בודד הוא הלילה ולוחש

לוחש לי כמה נעים היה יופייך המדהים. כמה אהבתי להביט בך וללטף אותך בעיניי בלבד משערך השחור הארוך והחלק במורד הצוואר לזוג עופרים מוחבאים שטעמם ורכותם בתוכי נספגים הגעגועים אלייך רננית - כמה שאת יפה... אלוהים אדירים. ענוגה ורכה הינך יפתי ומום אין בך. כמה צר לי שלא הצלחתי להעביר לך עד כמה אהבתי חזקה כל כך. ומתוך מצוקתי האישית שידרתי לך חיצונית מה שבחרת לקלוט, אני כמו סמרטוט כבויי ודהויי עד נעלם. התחבאתי בתוך עצמי מסומם. ולא הצלחתי לבטל את ההשפעה הרעה שאני עושה לעצמי, בטרם תעבור אלייך יפתי חמדת לבי רננית אהובתי. פאק שלי שנעשה בהיסח דעת או מתוך גאווה גברית שחשבתי כי הרחקתי אותה ממני שנים רבות בטרם. כך או אחרת, את הולכת ואני נשאר וברוחי אלייך ואל הילדים נשאר מחובר.

את הכסף האחרון שלי בזבזתי במכולת. אני מסודר עד יום ראשון. נראה לי שהגברתי את העשן שאני מדליק ויותר סיגריות נמצאות במאפרה, אחרי שירדתי ל5 ביום אני מתחיל להעלות בחזרה. לחץ המאורעות גורם לי לרגרסיה בגמילה מסיגריות וניקוטין. אבל גם את זה אני אפסיק לחלוטין ברגע שהכול ישב מונח במקומו ואני אתחיל טיפול יומי שיעזור לי לצאת קצת מעצמי, כאביי ושאר הדברים שמעיקים עליי. כך יהיה, זו החלטה ברורה.

ויהיו עוד מכתבים
אוהב אותך כי זה עושה לי נעים
.

פרק ב'

השעה אחת וחצי בלילה, אף אחד פרט לילדים שלנו לא התקשר אלי. בני הבכור אוצר בקרבו כעס כנראה ורק כאשר אני מתקשר לאימא שלו, הוא פתאום חוזר אלי, אחרת הוא מתעלם לחלוטין מהטלפונים שלי וכמוהו גם ביתי החיילת. אני חושב שגם הוא וגם היא חושבים שלא מגיע לי. הנטישה שלך. אבל תעזבי הם ילדים ולא מבינים כמו מבוגרים. שלהם את מסבירה, מבוגרים כאלו שפתאום נושבת לי מהם רוח קרה של ניכור - ואני מעריך שהיית צריכה לספר סיפור הגון שיהפוך אותי לפסול ואז מעשייך יקבלו לגיטימיות. כמו שאני מכיר אותך, אף אחד פרט לי ולך לא יודע למה.

סיבות תמיד יש ובכלל, למה את צריכה לתת תשובות לשאלות שאת לא רוצה לענות. לאף אחד אין זכות עלייך ושיקפוץ לך. כל עוד הילדים תחת כנפייך ואת יכולה לכלכל אותם ולגור איתם בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. כי את חזקה, את בעד המשפחה שלך ראשית ובראשונה. קודם כול הילדים וגם האבא יכול ללכת לעזאזל הימים.

מזל שיש לי קורת גג תחת ראשי שאחרת אני לא חושב שיש אחרת ואני לא רוצה לחשוב אחרת פן תיפול עליי חרדת אלוהים גדולה וארצה לפגוש אותו פנים מול פנים. מזל שהפעם יש לי אפשרות לממן גג ולנסות לקום על הרגליים ולעשות כמו שהייתי לפני שנים רבות.

בשבועות הבאים את תהי עסוקה מעל הראש, בית חדש ואורח חיים לחדשים זו בירוקרטיה והמון סידורים, כמו שדה את תרוצי ותפליאי מעשים ותארגני להם חופש גדול מאבא, מים ושעשועים בבית רחב ידיים עם מטפלת צמודה שעושה את העבודה השחורה.

אני זוכר את עצמי מבריק את הבית, מצחצח אותו, מכבס, מיבש ומקפל בקפידה, מבשל וממתין לך אהובתי שתתני שכרי בין זרועותייך המנחמות שלהם גופי ונשמתי עורגת ומצפה, לדקות ספורות של חבירה לכדי אחד. למען אני כגבר אתחבר לאלוהיי שהינם את וההוויה שלך עבורי.

אבל העייפות רק הלכה וגברה ועמן כאבים ביד וירוס מפחיד בדם וכאביי גב מתישים הכוללים דאגה לתשלומים, להוצאות השוטפות, לחוגים, בתי ספר וגנים, אוכל לבית ולחם שעשועים לילדים. עשית הכול, את חמדתי ויתרת על בילויים איתי כדי להיות יחד, כל הזמן ביחד וזה חיזק אותך, רק לצנינים היו בעינייך הדרישות שלי לזוגיות שמתרחקת ממני ככל שהעבודה הקשה למשפחה לוקחת ממך את כל הזמן והאנרגיות. כך פסלת על סף כל דיון או חיבור זוגי. זה לא היה בראש שלך בזה השלב. ואני הייתי צריך להבין, לכבד ופשוט להמתין.

אבל לא כך היה הדבר, דמי סער והכמיהה שלי אלייך, אל מגע ידייך אל אהבתך גברה. ואני חשבתי מהזין ועימך הסליחה. ולחצתי אותך לקיר במגוון דרכים שאני מכיר. חשבתי לתומי, זה בסך הכול אהבה, לא יכול להיות שעד כדי כך את לא רוצה אותי, מחשבות לא מכובדות חלפו בראשי ואת זוכרת שאני כעסתי בטיפשותי אז באותה התאונה והטלפון - את זוכרת היטב, מכאן את מתחילה למצוא בי פגמים באופן סדיר וכך הימים חולפים כשאת רואה בי כורח הכרחי ומתעלמת מנכחותי פיזית אבל מראה לי את אהבתה כשהיא מהדרת את החיצוניות שלי בבגדי ראווה יפים ומדהימים.

עכשיו אני מבולבל לחלוטין, את אוהבת אותי ומשקיעה לתת לי מתנה כל כך מכובדת, אני מעריך שכדי למצוא דברים יפים, בזבזת המון זמן על חלונות ראווה של בגדים. ובחרת את הכי יפה שרק אפשר. ונתת לגבר שאיתך שידע להעריך אותך, גם אם כעת החשק לא איתך.

אבל לא ידעתי להעריך, כוון שאני רוצה להעריך תחילה את עצמי מולך אהובתי, לדעת אותך, כדי לגעת בנשמה ולהרוות את הצמא. לא ידעתי להעריך אותך וכמו כל גבר, מה שהכתיב לי היה בלתי נשלט ובכפייה הוא הסיח דעתי מהעיקר ואני עם עצביי הרופפים, שהייתי כה כמהה לליטופים אוהבים. לא ידעתי נפשי מרוב צער על התרחקותה של אהובתי - ואמרתי מילים שאותם לא אומרים אף פעם.

עליהם אני מבכה כל רגע, וזה שימש לך מאיץ והמחשבות שגיבשת והתוכניות שתכננת ראו בצורה ברורה שאת יכולה בלי הזיון שכל של הבן זונה. ואת לקחת ממנו את המשפחה ועקרת הרחק לדרך חדשה. בלי מי שירצה ממך דבר מה שאת לא יכולה לתת....

וכאן נכנסים המומחים ושואלים מה עצר אותך מלהעניק מחסדייך לבן זוגך

וכאן את יכולה לענות לי גם, אני לא אכעס, אני לא אחמיץ פנים, אני נותן לך להסביר לי קצרה, למה מנעת עצמך במכוון ממני, כשידעת שזה יוביל למעשה למצב הנתון הזה. צריך המון כוח להימנע ממגע עם בן הזוג חודשים ארוכים, בין שלושה שבועות של נטילת אמצעי מניעה ושבוע של פרישה את מחזיקה מעמד. זה לא מציק לך, לא מפריע לך. פשוט אין לך את זה ואת לא רוצה להתאמץ להשקיע בזה. הוא אני, לא שווה את זה.

ויגיע גם פרק ג'
עדיין שלך ממתין למילים וקצת הסברים.

אני לא מצליח להירדם

ארבע בבוקר, אני יכול להתקשר אלייך, אבל ניערת אותי היום כמה פעמים כשאת מסיימת את השיחה כשאת אומרת "אני אדבר איתך מחר כשאקום", לחץ בעבודה אני מבין. זה בסדר. מטיילות עליי נמליי מחשבות מגרדות ולא נותנות לי לעצום עין, אני מתהפך לכאן ולשם והשקט לא נדם. אז קמתי אל מול המחשב ואני כותב אחרי שלקחתי חצי כדור קלונקס שיעזור לי להירדם. נראה עד כמה המילים ירוצו לי במקלדת עד שזה יקרה.

שקט כאן, גם עם שני שקט בבית, נופלת עלי תחושה שאני לבד, במצבי הקודם שלא זז מהבית. זה כמו קבר שכזה. ועוד עם השקט הזה, שום רחש אין מסביב פרט ללחשו הבלתי פוסק של המאוורר. משמיש ישנה אחרי שנבחה כל הלילה על העולים והיורדים מהבניין. דיברתי עם דיוויד ולאה ענתה לי דווקא בלבביות שלא ציפיתי לשמוע בקולה. הוא רוצה שאני אקנה לו יו יו אני חושב אם הבנתי נכון. אח כמה שהילד הזה חסר לי. אני כותב עליו וכמו גוש עולה בגרון שלי. אני בולע אותו והוא מר לי ועצוב.

אני רואה אותך רצה מהעבודה לבית אחרי שישנת אמש שעתיים ואת לא בקו הבריאות - אני מחזיק לך ידיים. תשמרי על הבריאות כשאת אוכלת טוב בראש ובראשונה כי משם, או מחוסר לשם, באים ועולים תחלואים. הלוואי שהייתה לי הזכות לחבק אותך באופן שתשאבי מכך עידוד. אז גם וירטואלית אני מחבק אותך מכאן שתזכי לקבל את החיבוק חם ככל שרק ניתן. עטוף באהבה רבה אלייך ואל מעשייך ופועלך למען ילדייך. כשאני מלווה אותו בתפילה לשלומך ולמחילה מלבך הרחום שתתקבל כתשורה אפילו וירטואלית, לשם ההתחלה החדשה.

ואני יודע כי אם יש לך כל כך מעט זמן לשנת היופי שלך. כך נשאר לך עוד יותר מעט כדי לקרוא. וכבר לא נשאר כוח לכתוב, כי יש הרבה לכתוב ואין זמן אפילו לא להתחיל. ואני מכבד את המצב כיודע אותו מבית. אני לא לחוץ לתשובות ממך. הם ימתינו עד שתתרצה דעתך ותנוח עלייך הרוח לענות לי ולהסביר כמו לדבר. שנעשה את זה יותר על גבי האינטרנט. המילים חשובות לי, אני זקוק למילים כתובות שלך המדברות אלי כמו פרחח או כאל מי שאת רק תרצי בי. רק לשמור על קשר תמידי ורצוף. האם תוכלי להקדיש עבורי עשר דקות ביום ולכתוב לי כדי שאקרא שוב ושוב את המילים של אהובתי שאולי לא תשוב. עשר דקות ואפילו פחות לענות לי. אנא עניני, אל תעזביני כשאת הולכת ואין לך מחשב ואין שם עדיין תשתית.

אולי עבורי, למען הזיכרונות הטובים, תגיעי רבע שעה לפני לעבודה, יש לא רחוק אינטרנט בשקלים בודדים, נכנסים יוצאים חמש דקות, את קורא שלוש את כותבת או להפך. אני כאן לבד וגלמוד עם שאלות גדולות וקטנות, גם מציקות כמו נושכות אותי ואוכלות בי טיפין ,טיפין. אז עשי עימי חסד אחד. אל תנתקי את הקשר הווירטואלי הזה איתי. אני שואב ממנו המון ויודע שיש במילים כתובות הגיון שאין אנו רואים כאשר מדברים פנים אל פנים.

אז בבקשה רבה אהובה

אל תנתקי את המילים שלי אלייך

שלך, אוהב וכואב אותך.

תיבת דואר חדשה ועימה הפרק הראשון

הישנה הייתה מאפנה, לא הצלחתי לשמור כלום בכרטיס הכתובות. ואני מציף אותך במילים שאין לך זמן לקרוא. אני מקווה שזה לא מפריע לך, זה עף לתיבת הדואל ותמיד ימתין לך שתפתחי ותקראי שתנוח עלייך הדעת. עליי נח לו הכלום בכול כובד משקלו המעיק. ואני בין הצרורות הארוזים יושב ובוכה שכואב לי לראות את המראות, אני שונא נטישות. מסתובב סביב עצמי, הבית שלי על הרצפה והארגזים מתריסים נגדי "אתה רואה מה עשייתה לעצמך..." ואני עונה להם בקול ענות חלושה, לא אני בחרתי זו אהובתי שבחרה לעזוב אותי. ואני נשאר עם הלמות הלב הדואב, שואף אוויר, מוציא לאט ואומר "לא נורא זה עובר". ולפעמים זה עוזר, בדרך כלל לא ואז אני מצטמרר מהקור העז של הבדידות העוטפת אותי ומכסה עלי את השחור.

שום דבר לא יעזור, ההרגשה המחורבנת של הבדידות המנוכרת בי חודרת. ואני עושה אנליזה בגרוש ומודה בכל פה שהחום האימהי החסר לי מילדותי, הוא כנראה שדחף אותי כל חיי עד שמצאתי אותו בך יפתי. נתת לי את כל כולך את תומתך, את יופייך וחינך את טוב ליבך ורחמייך הרבים והרוך האימהי שנתת לי ולילדים שווה אותי בקסמייך ולא כפי שאת חושבת שאומרים בכשפייך.

שום דבר לא יכול לנתץ את מה שיש בי, שהשארת בי, זה את חלק גדול ממני, השכלתי ממך רבות וגדולות ואני לא אשכח אף פעם את טעם שפתייך או ניחוח צווארך או יופיים של עפרייך, כי את כל כולך נפלאה אחת ויחידה במינה. כל כולי בטחתי בך, היית לי לאור שבחיי ומפוחז שמסתובב לו בלילות חינם לעשות, הפכת אותי ליושב בית שניסה לקחת את תפקיד עקרת הבית. אני כותב ניסה, כי היו אי אלו דברים שלא היו עלי ידי נשלטים.

מאחורייך עמדתי ולא נטשתי אותך כפי שציפית אז כשעברת לגבעתיים, אז באמת מצבי היה עגום, חסר כול הייתי לחלוטין. אבל ריחמת, אספת אותי מהשברים ועטפת אותי בחום של אוהבים והנה פלאים הייתי אבא למופת, בכול התחומים, עד אשר שלומי החייל נפל - ועולמי חרב בשנייה.

ואחריו באה מסכת של התכחשויות מתמי אימא שלו שעשתה יד אחת עם יובל בעבור שלושים אלף שקל מחורבנים שהם נקראים פיצויים. ואני מתתי בקרבי. כי שלומי הסתדר ונהייה גבר בזכות השיחות והפגישות הרבות שבהן דיברנו והוא התייעץ איתי בדברים קטנים וגדולים. ואני לא אבא ככה אמרו ושברו אותי לחצי.

ושקעתי יותר לתוך עצמי ואת יפתי שקדת על עבודתך ובשכרך גם שכרת מטפלת שתקל עליי. ואכן מאז שהיא עזרה רבות למשפחה, התרגלת שאני יכול לא לעשות כלום, לפעמים כעסת ובתגובה רוני הופיעה יותר ויותר. היה שווה, שנים היא שרצה אצלנו מחליפה את תפקידנו כהורים. ואת שעטת קדימה להעמיס על גבך את שאיפתך לגן ילדים שיחליף את העבודה השחורה עם המזומנים.

היה לך קשה עד אימה ואני ראיתי, רציתי לעזור אבל את התחלת לכעוס עליי מבפנים והסבת לי את הגב, מה שפתח מעין מלחמה שאת יפתי אהובתי ניצחת בה, הגפת אותי שוק על ירך, הראית לי מאיפה משתין הדג. והוכחת שאת ורק את חזקה יותר מכל אחד.

לא אכחיש שטמנתי ידי בצלחת, גם אני הסבתי לך את הגב בדברים שהיו חשובים לך. לא קניתי לך פרחים ואפילו מתנת יום הולדת לא קיבלת, עשיתי לך דווקא באי סידור הבית ואת השתגעת מהררי הזבל והלכלוך ומרירותך כלפיי גברה עד כדי תעוב מוחלט. שהרי איך אני מעיז לא לעשות כשאת קורעת את התחת בעבודה. וצדקת בעמדתך, מהצד שלך...

כי אני בסך הכול רק חשקתי בך, רציתי לאהוב אותך, לחבק אותך ולהניח ראשי על חזך שתנחמי אותי. אבל לא! קשת עורף היית איתי כאן, לא נתת לי לגעת במכוון. אסרת עלי גישה והפלאת בדרישה ועוד דרישה עד שהתמוסס לו ונעלם הדבק המאחד את כולם. הזוגיות והאינטימיות המשלימה שבאה כמו סליחה כבר לא הייתה קיימת. ואם זה לא קיים, הדרך מובילה תמיד למטה, תמיד משהוא יפגע מחוסר של מגע.

כי זה באושיות נפשנו לגעת האחד בשני ולחוש אותו נענה למגע ועורג ומשלים את התחושה הנפלאה של אוהבים המסעירים וממלאים זה את האחר באהבה וביטחון של קירבה גופנית. שהיא הכי חשובה לנו. והנך יודעת יפתי אהובתי עד כמה הסכמתי שילדינו ישנו איתנו ויספגו ממגע גופנו. ועל זה אני אפילו ויתרתי על האפשרות להיות איתך בזוגיות.

מאידך את חרף הזמן המתוזמן שלך והפעולות שאת קובעת לעצמך, לילדייך ומשפחתך, כשאת יודעת למי הן הולכות מתי הן חוזרות, את יודעת את טווח הזמן שלך. אבל בכל זאת, לא מצאת עשר דקות לזוגיות מאחדת. עד שנהיה לך קשה מנשא ונטשת אותי לאנחות. לגיהינום של בדידות כפויה עם שמץ של סיכויי לחזור בחזרה.

זה לא פשוט בכלל. הצעד שעשית נבע ממזל מאזניים השקול וודאי חשבת עליו, את לא כזאת שלוקחת צעדים מהותיים בקלילות שכזו, בסך הכול ההחלטה שלך מחליטה על חיים של אחרים אשר עד כה היו סמוכים לשולחנך ונחשבו חלק בלתי נפרד. והצעד הזה כאשר עוד חודש יובל מתחתן, בכייה לדורות, רושם רעוע שאני מקווה שנצליח לתקן אותו, אף אחד לא צריך לדעת מה המצב באמת.

ועוד יהיה חלק ב'

שלך
הכואב אותך

אני כותב כאן חששות הבאים מהלב

בהמשך השנים עד לאחרונה, עינת הייתה ידידותית וחברותית ולא היה לי מאומה לומר. בתקופה האחרונה כאשר היא באה לבקר כאן, שמתי לב לתופעה משונה. אני עובר במטבח לידה ונוגע כמו שאני מזיז אותה הצידה כפי שאני עושה לכל מי שנכנס במטבח ומפריע. חשתי שהיא התכווצה ברתיעה. גם בפעמים האחרות כשעברנו האחד ליד השני ובמקרה נגעתי ברפרוף של צפוף. היא הגיבה כמו שקיבלה כוויה או חטפה מכת חשמל אלימה. וזה היה לי משונה, כי כמו שאמרתי לך בעבר, הרגישות שלי לרתע קל שבקלים גבוהה ביותר. וכל זאת על שום מה? מה כבר סיפרת לה עליי שגרם לה להקיא ככה בבית שלי בפרצוף שלי, כשהיא אורחת על חשבוני?

תעזבי! את פעם סיפרת לי שעינת דיברה איתך שעות על כל מה שעשיתי איתה במיטה וזה החליא אותך עד הגעלה. אז תעשה לי טובה אמרת, אני לא עינת שאתה ככה רוצה, כי ידעת מהסיפורים שלה שגרמו לך לאט אבל בטוח למנוע מעצמך כל מגע עימי, או לפחות לדחות ועוד לדחות עד שאפשר לדחות ועוד. זה עינת עשתה לך שטיפת מוח מגעילה כדי להוציא ממך את מה שיכול היה לחבר אותנו גם כאשר אנחנו רבים, כועסים ובעלי דעות מנוגדות. אהבה היא ההשלמה זה עם הרצון של האחר למען נתפשר. אז אם את זה היא לקחה ממך ואת קורא לה "טיפשה" תחשבי פעמיים מה כעת היא תעשה לך כידידה שחיבלה בכוונה בזוגיות שלך. ואת מקבלת אותה לבית שלך אחרי שהיא רצתה להתלונן על בעלך?

כן אני אמרתי לה את כל מה ששמעת ואמרו לך, אני אמרתי לה את זה בטלפון ואף פעם לא פנים מול פנים, הייתי חייב לעשות עימות, להציג דברים. השתמשתי בשיחות טלפון חרמניות. בדיוק כמו שאת עושה למחייתך, מציעה עם עצמך אהבה בטלפון אבל זה לא נכון. אז אם לך מותר, למה לי אסור. ונכון גם דיברתי עם שמואל, הוא הבין אותי ודיברנו לעניין. לא הייתה לי מטרה לשכב עם עינת פרט לכך להביא אותה לכדי כך שתעשה מעשה. ואת תקפצי משמחה וזו תהייה לך סיבה למסיבה שתכננת. אבל כנראה את מכירה אותי טוב מדי בכדי לדעת שבעינת אני לא אגע גם עם מקל ארוך, חשבת, רשמת לרעתי והמתנת לעיתוי המתאים לך שישמש אותך כסיבה מוצדקת.

ואם את זוכרת, ראיתי שהקטע עם ענת סתמי, אז נתתי לך מה שרצית כמו שידעתי תמיד, הרי אני עוסק בזה ויודע מה המשמעות שאת יכולה לעשות עם זה, במיוחד שהקפדתי שיהיו לכך עדים. נתתי לך מוצא לברוח ולקבל תמיכה שתצדיק את המעשה שלך. את קמת כמו על שלל רב, ראשית סיפרת ללאה וזה הכניס אותה לפאניקה מוצדקת שהרי היום אנחנו נכל כך מודעים לרגישות של המילים הללו בתוך המערכת המשפחתית.

נכון יכולת ללכת יותר רחוק ולערב רשויות אבל כנראה מאיה עצרה ממך להסלים। כי גם היא ידעה וזה מדהים איך שהפצת את הידיעה, לא היה טוב ממנה לעשות את הצעד שאיתו כבר דיסקסט עם החברות, בחלומות ועם שק ענק של טענות. והנה לך מענות!

לילה טוב פעם נוספת.

אני יותר רגוע

יותר רגוע מליל אמש, אם עולים בי רגשות לא נוחים, אני מצליח להתגבר עליהם, כשאני שומע את קולך גם אם הוא מאחורי הטלפון, את מצליחה להשרות בי שלווה שאף אחד לא מצליח לעשות. שני הלכה לישון ואני ער ביותר מתגעגע אלייך נורא וטועם את שפתייך לאור הדמיון והמראות, בהיסח דעת אני לפעמים מביט בשמיכה ובכרית ולשנייה את שם אסופה אל עצמך כהרגלך ואת איננה כשאני מתרכז בשמיכה הבודדה גם ממני. מתגעגע לילדים, התקשרתי היום ודיוויד כבר ישן מזמן. ואני אמרתי לעצמי... איזה פסיכי אני, תמיד ביום חמישי הוא כאילו נופל שדוד מכל השבוע. תמיד הוא היה נרדם מוקדם בימי חמישי. היה קורא לי לחבק אותו ולהתבכיין קצת שהוא "רוצה אמא" ואני תוהה אם הוא כעת גם בוכה ו"רוצה אבא". ואז אני מחבק אותו בעיני רוחי בפרידה. ממני הוא נקטע, אולי קשה להסביר אבל הוא לא כאן ואני מרגיש שגזרו ממני משהו שחסר ביותר. לפעמים נדמה לי שאני שומע אותו צוחק, בצחוקו המתגלגל כמנגינה נעימה, אבל אני מזהה כבר בהתחלה שזה לא דיוויד, אבל עדיין ממשיך להקשיב אולי בכול זאת אשמע ואעלוץ גם אם זה יהיה רק בדמיון. וקשה לי עם הדמיון להעלות את הילדים, יש בזה כאב מסוג שמעטים מכירים, אני כואב אותם בזיכרונות המודחקים שלי. יש לי קושי רב להעלות את המראות עם הילדים מסביב רצים, צועקים, באים והולכים, מתרחצים, מנדנדים, אוכלים, בוכים, אוהבים, מחבקים ומעניקים את אהבתם באופן שלי היה מושלם. חנליאה בזרועותיי התכרבלה תמיד, עם מצבי הרוח הזועמים ובפנים חמוצים. וחיבקה אותי כשהיא מספרת לי על מה שהרגיז אותה עם החברות בכיתה. ועכשיו יורדות לי בפעם הראשונה דמעות. היא סיפרה ואני יעצתי להרגיע אותה. ומאי המתוקה מדבש, קופי שלך ביופי ובאופי מיוחדת במינה שהייתה ישנה בין זרועותיי כאשר הייתה ילדה קטנה. ואני דומע על אמת כמו שלא דמעתי עד כה. אני רואה את הכתוב מטושטש. אבל אני יודע שזה היה צריך לצאת. וזה מה שעושות לי הזיכרונות על הילדים שלי שאיתך נמצאים ואותך מחבקים באהבה כפולה ומכופלת שהרי את להם אם יחידה. כפי שכתבת לי שלא רצית להיות. אז ניגבתי את הדמעות, קינחתי את האף ואני מתעודד כאשר דווקא דמותך עולה מולי. אני לא בוכה כאשר אני חושב עלייך, אני זוכר כיצד בכיתי ולא פעם אחת כשאת מאמצת אותי ללבך באהבה שלא הייתה גדולה ממנה בשעתה. אני לא בוכה בגללך, כי אני אוהב אותך לטובתך. מה שנעשה היה צריך כנראה להיעשות לא רק אני ואת מתפצלים לאיים שונים התהליכים בעולם מהרוח הנושבת משם גורמים לפיצולים וזעזועים, ראי איך התפצלה מדינת פלסטין לשני ראשים המתנגדים אחד לשני. ואני לא אתן לזה להשפיע עלינו. גם כשאנו נהייה מפוצלים אני אשתוקק לשמור על אחדות ותמימות דעים בכול התחומים, לעזור לך ולהשפיע אם תתני לי לטובת הילדים. ולפעמים... המחשבות המחורבנות באות כמו זאת שעינת יודעת היכן את גרה והיא נוחתת עלייך ואני אין לי צל של מושג איפה בדיוק את תגורי עם הילדים שלי. משהו המליץ לך להחריש ולהסתיר. ושוב, זה לא שאני טוען נגדך, אני כנה איתך, תמיד הייתי, התרגלתי לא לשקר לך ואני אומר לך את מה שאני מרגיש ואיתך הסליחה שזה נשמע כמו הטחה. זה לא! זה אני, לבד, בודד, מול המקלדת בלב רוטט חושב עלייך אהובה ורוצה אותך בתקווה שלא תהרגי את התחושות שפועמות בך, שהמרחק לא יפריד את הלהבות שנשארו מאותה האהבה שהייתה תמיד וכעת דועכת ואין איש רואה את העתיד. את לקחת על עצמך צעד, מאחורייך כולם ואת צריכה להשלים אותו ולתפור סביבו את החליפה של הסביבה החדשה.

את מבולבלת הן מזה וגם מהדברים שאני כותב, אני אוהב לכן אני כותב, אני לא מוותר גם אם יש בך ניצוץ ואת תרשי לי אני אדליק אותו ללהבה ברורה רק אם תתני לי. אבל ברחת, צעד אחד לריחוק כבר לקחת. הצעד השני היה צריך להיות שלי, קווית או חשבת שאמלט כמו פחדן ואברח ממך כמו לטובתך. ואפקיר כרגיל את הילדים לגדול איתך. וחיזוקים את תקבלי מעינת על כך. על הצעד הנחרץ כל כך. ואם היא לא תצדיק אותך אוטומטית אני טמבל סתם. אבל תעזבי זה דיבורים לחינם, לא יצא מכאן שום דבר לעניין. את מקבלת אותה על טיפשותה או בגינה וזה חשבון אישי שלך ואסור לי להתערב, במיוחד שלקחת את עצמך ממני, כדי להיפטר מהאוהב.

רננית, את כל כך עסוקה בו זמנית שאני מתפלא שאת מצליחה למצוא זמן לנהר המילים שאני שולח לך. כבר בשבוע הבא תהייה לך מנוחה ושלווה ואת המילים לא תצליחי לקרוא באין מחשבים והם יישארו להם תלויים באוויר. לא נשמעים מכך גם לא תוכלי להגיב ואני לא אבלבל לך את המוח עם הסיפורים שלי על אהבות ושאר השטויות במיץ עגבניות. ותוכלי לשקם את עצמך פרטני כמו שכתבת לי והצחקת אותי. איתי לא רצית ללכת לטיפול פרטני. אבל את הראש שלך יטחן לבד איזה "שרינק" שיוציא ממך את מה שאת רוצה בתוכך ובהגיונך שהלב לא מתיר לו לעשות כמצפון. את רוצה ללכת לטיפול שסירבת לו תמיד, כדי לסתום לי את הפה, להשתיק אותי. או שזה בגדר אותם רצונות שאנחנו אף פעם לא מממשים רק רוצים.

כך או אחרת אהבת חיי הנפלאה רננית המקסימה ולא אחרת. אשמור לך אמונים עד אשר אדע בוודאות שאותי את לא רוצה יותר בחיים. ואני רגיש נורא לדברים הרוחשים סביבי. אהבתך חשובה לי אם איבדתי אותך לנצח שחררי גם אותי ותדעי אותי לא חשוב כמה זה יכאב, יש דברים שצריכים לנתח אותם כדי להיות בריאים. את ערכת ניתוח לניתוק הזוגיות אני לא מנתק אני ממתין שתאזרי כוחות כדי לנסות ולנהל איתי כמה דקות ביום דיון במילים כאן כשאני כותב ואת מסבירה ואת אומרת ואני עונה ננהל דיאלוג פתוח יותר. וגם לזה אין לך זמן, כמה דקות לקרוא שורות ארוכות ולענות קצרות זה מה שהספקת. זה מה שהקצבת לי מזמנך ועשית לי חסד כי את המילים שלך לא קראתי עידנים. כתבת שאת מתגעגעת גם כמוני אבל שלא כמוני שום מילת אהבה לא הייתה שם. הקפדת לא לשזור מילים של אוהבים בין השורות. ואני מבין שאת משתוקקת כמה שיותר להיות לא מבולבלת ולהחליט כמו תמיד כשאת חזקה ומובילה צעד אחד קדימה.

את חזקה אם את יכולה לעמוד מול המילים שלי האוהבות הכותבות ולהחסיר מהמילים שלך את המילה אהבה, כשאת רומזת על געגועים, אנחנו גם מתגעגעים לכלבים. האם אלו הם אותם געגועים שחשים לעזובים כמו כלבים, או שזה אתו הדבר רק שאצל בני האדם ישנו רגש האהבה גם. געגועים לחיבוקים חמים. אני מתגעגע אלייך וכשאני מתגעגע אלייך אני חש אהבה רבה לדמות שעולה וברכות היא משליכה עלי שלווה ורוגע. אני מבין שגעגועייך מלווים בכעס איום על מעשים ובזיכרונות ארוכים הרשומים להם בראש שלך המקסים. מילה אחר מילה מאשימה וטענות מרות שמעלות טעם גועלי לבעלי. הכול רשום אצלך ומתועד מתי דרכתי עלייך ופצעתי אותך, איך שברתי חפצים ואמרתי מילים קשות ואת רושמת וזה לא נגמר לך, בכל פעם שאת מתחילה לכתוב מיד את רואה שזה עובר לכתב אישום. ואז את מפסיקה. כמה מילות עידוד בהתחלה ומיד את עוברת לרשימה הבלתי נגמרת, הפעם עצרת עצמך ושלחת, פעמים קודמות הושלכו לפח. אין לך מילים וקשה לך להסביר דברים שגם לך לא מובנים אבל את שייכת לאלו שיוזמים. חייבת היית לעשות מעשה כי ככה את בנויה, את עושה צעד גדול וסומכת על עצמך שהמשבר יחלוף לעומת שבא.

לילה טוב

תכף אחייג אלייך

אוהב מאוד אותך
שלך תמיד אהיה.

הלכתם לאכול ובטני מתהפכת בקרבי

מחר אתם עוזבים, הולכים לבית חדש, מזל שלך רננית שהבית כל כך מסודר עבורך, אם הייתי פרנואיד, בטח הייתי חושב שקיבל את זה מהמאהב. אבל אני לא. התמזל מזלך באמת. אחרי הבתים הכול כך ריקים שראיתי שם. פוקס זה לא סתם. או יד אלוהים הייתה בדבר. לי נשאר התנור והמקרר ועוד דברים רבים שישאו עימם את הריח שלכם, את טביעות האצבעות הקטנות של הילדים שלנו.

ואני עם הלב הנחמץ ומתדלדל עד חדל מלפעום, כמו מוות, אבל אני נושם. אין קשה יותר מהבדידות. אני מרגיש בודד ואת כל כך עייפה ועסוקה ואין לך זמן לכתוב לי מילים שיעזרו לי להתעודד מבפנים. את צריכה את האנרגיה הזאת עבורך. תחילה תתחזקי, תמצאי את מקומך ואז אני מקווה שיפתחו שערי לבבך כדי להעניק לי את הקשר עם המילים שלך. האם יהיה לך זמן? קשה לי להאמין, האם מעניין אותך מה שאני חושב וכותב? כן, אבל לא עד כדי כך שתרוצי לקרא מה כתבתי. ובכלל, אהבה ועוד פעם אהבה, מה אני בכלל מקשקש. את עוזבת אותי ואני כותב לאהובתי. נשמע לי כמו סיפור בהמשכים. אם בכלל ממשיכים, אז בטובך, כמה מילים בלווי הסברים שלי כבן זוג מגיעים. את אוצרת אותם כמו סודות אפלים. לא אומרת, בעצם קצת אומרת והרבה לא.

אולי אני מבלבל אותך סתם ואת מרגישה "חייבת" את זה מה שאת עושה, את המעט שאפשר על מנת לא להלהיב ולא להכזיב, לשמור על איזון עדין, כי את האמת אף אחד לא מבין. גם לא את וגם לא אני אם נשמור על ריחוק גם במילים. רננית יפתי, 12 שנים אנחנו יחד. תני לי את מה שאת צוברת נגדי ותרשי לי להגיב, לענות או להסביר. אולי זה מה שיוכל להציל את שנשבר והחלקים המפוצלים יתאחדו כבראשונה מאוהבים. ואת זה עושים אם רק רוצים. אם רוצים באמת. ואין סודות פרט לאמת והרגש עדיין לא סופית מת. תני לו צ'נס לצמוח ולפרוח שיהפוך להיות גזע עץ משפחתי חזק, יציב ואמין כמו מאמין באחדות המשפחתית.

אנא, שלא כמו פעם שהסבת ראשך מרצון שהיה לי חיוני, הרצון לאהוב אותך מקרוב. הפעם בטובך הקדישי לנו יחד מספר דקות בכול פעם שאת הולכת לעבודה, קראי את המילים שלי ותני לי בבקשה תשובה. הקדישי טיפה זמן לנסות ולאחות את מה ששברנו קשות. דיאלוג כזה יחזק אותי ואותך. ואני יודע שהטלפון עבורך משמש למטרה זו. אבל תחשבי על עוצמתם של המילים הכתובות לעומת אלו שרק מדוברות.

הנה אתם חוזרים וזה מכתב לא ראשון בסדרה וגם לא יהיה אחרון.

הנה אתם באים, לראות את יופייך כבר עושה לי נעים.
שבוי לך כל כך. שאת חירותי אני רואה בך!.

אבן נגולה מעל לבי כשהזמנת אותי אלייך

יוני 2007

עשיתי לך אסופה של כל המכתבים מודפסים, פתאום מתערמות להן הניירות עם שורות ארוכות של מילים. כאשר המדפסת יורקת אותם, תוך שהיא משתעלת כהרגלה לפעמים ונחנקת, לעיתים אבל היא עברה בשלום את המטלה. והנה הם המיילים ששלחתי ארוזים בחמישה מעטפות מפוצצות. ביחד עם הדברים בזאת.

יפתי וחברה הכי טובה שלי, אהבת חיי, - העמסתי עלייך אמש במילים כבדות, רק שתדעי אלו הם לא תלונות ואל תראי אותן כאלו. תקראי זה מה שאני מרגיש ואני רוצה לשתף אותך במובא בהם. כי הדברים נוגעים לחיים שהיינו בהם, עוד בטרם נלחמנו וניצחת. אני לא רוצה שתגיעי לשם לרוגז הזה. אני רק מנסה ללבן ולקבל תשובות ממך. תשובות אמיתיות שנותנים חברים אמיתיים שאף פעם לא יזיקו זה לאחר למען השיתוף, חסד נעורים וכמובן יש לי ולך ילדים אהובים ונפלאים. המטרה שלך איננה שונה משלי. רווחה וחינוך טוב עד טוב מאוד לילדים שלנו. ועל זה את מנצחת בשרביט השליטה על המחסור החומרי ועל הכלכלה. את עושה זאת בתבונה שאני סומך עלייך שאת תמשיכי במעשייך ובתבונתך ולא יהיה לך אף פעם חסר.

וכן אני מתגעגע אלייך חרף כך שהבטחתי לעצמי להיות חזק כמוך ולשמור בתוכי כי זה יעבור לי. אני מנסה, זה לא כל כך מצליח לי, את חזקה ממני בלב. אני אוהב קשת לב. את יכולה טוב ממני להתמודד בבדידות בשל העובדה שיש לך תמיכה סביבך המחבקת אותך רגשית כך שמצבך טוב ממני.

אני יודע שאת כל כך פעילה והעבודה שלך דורשת ממך הרבה יותר משהמצב האישי גופני שלך נותן. וזה באמת קשה שאני מחזיק לך אצבעות מעריצות. כאשר אני עצמי יושב בבית ועושה כלום מרבית היום, אם נוריד את שטף המילים שאני כותב. ואני חושב על הילדים גם להם המצב לא כל כך נעים, הניתוק ממני ומהסביבה גורם לסוג של משבר, מזלנו שילדים כל כך גמישים שלהם זה בצ'יק עובר. אנחנו המבוגרים אוצרים זיכרונות וסוחבים על הגב שלדים קדומים ויש לנו בלב אהבה לאנשים אחרים. זה עושה אותנו בעלי מודעות ומכך גם יותר פגיעים מבפנים לשינויים חדים

אני מנסה להשיג את בתי החיילת ולא מצליח, בבוקר לפני שהיא הלכה אמרתי לה שהיא צודקת על ריכלה איתך בגנותי, אבל היא הייתה צריכה לומר לי גם לי כיצד התגלגלה השיחה והתלכלכה על חשבוני. כי ככה לדעתי זו הגינות בסיסית. עכשיו היא התקשרה ודיברנו כרגיל וכך יהיה הלאה. הפה הגדול שלי נבח לכוון לא נכון. מצטער, אבל כמה שהייתי זועם, חבל"ז. לא ידעתי נפשי מרוב כאב ומשם זה יצא דואב בצורה שהשתיקה יפה לה.

אספתי את החלקים של המחשב שצריך להיות איתך. עוד מעט אני אגיע למזנון הזכוכית שבסלון, ניסיתי לפני שעה לארוז שם, אבל הריח שלך בוקע מכל פסלון של פיה או נר קטורת והולם בי זיכרונות, טעמים וריחות שאני כל כך אוהב, עד שקשה לי להתמודד. יחסר לי הבושם שלך באוויר כאן, הדאודורנט וניחוחו עלייך ועל כל הסביבה. יש שם כל מני חפצים שהידיים הקטנות שלך שאני כה אהבתי ללטף, נגעו בהם, מאחר והם היו שלך. את מתאפקת לכתוב או לא רוצה לומר. אבל אני לא יכול להתכחש כמוך או לבטל בהדרגה או באחת זיכרונות של אהבת חיי היחידה. שלא רק הייתה אהבה, את היית גם אהובתי, החברה כי טובה שלי, היית גם היחידה שאיתה שוחחתי תמיד, היית לי רע וידידת אמת, היית לי בוקר וצהריים לוהט, היית נסיכת הלילה פיית הקסם הנפלא. היית... ואינך.

אבל אני נשאר עם הבדידות הכפויה ועם המון שאלות שנשארו ללא מענה. שאלות שכתבתי, שאלות שטענתי, בדברים שאני רוצה לדעת אבל הם עלומים. כי לבד! זה כמו להרגיש שבחוץ זוממים, כי אתה לא יודע, אתה בפנים. לא רק זאת. אלא שאני חש שמתעלמים מהשאלה שעומדת במרכז, מתעלמים ממנה כי אי אפשר להסביר את הצעד כעת. צריך זמן ועת ממוקדת שתזרום ותעבור, תשכיח או תבריח את האהבה או את ההתמודדות עם השאלה. כי כמו שאת יודעת אהובתי הקטנה והמקסימה, לכל סיבה יש מסובב. לכל בעיה יש סיבה להסברה שתניח את הדעת במהרה.

וככל שגובר הזמן בין השאלה וההיסוס שלך במתן תשובה ללא סיבות שעליהן לא ניתן להתווכח. גובר החשש לתחמון ממושך. את רוקמת לאיטך מעשיות מצוצות מהאצבע להסביר להדיוט המצוי אנוכי, כדי שיעזוב אותך במנוחה עם השאלות שאת לא רוצה לענות.

אני אנסה להתמודד עם המצב כאשר אני בטוח שכמות השאלות שלי זהה למספר הטענות שיש לך מולי ואת חסומה מבטן מלאה עד להתפוצץ. עשית צעד קשה והפנת את הגב שלך אלי, כדי אולי לנסות ולראות מזווית אחרת את החיים בלי אבא לילדים. זו החלטה לא פשוטה בכלל, את חזקה ואני באמת שאוהב אותך על החוסן החיצוני שאת מפגינה. אני גם מרגיש אותך נקרעת בתוכך מהחלטתך. הכאב שלך חייב להיות אצור כמו כדור, יש לך מחויבות שלקחת על עצמך. את לא יכולה להרשות לעצמך רגשנות, שעלולה לחבל בהתחלה החדשה. ובסיכוי טוב להמשיך בגאון כשאת משאירה מאחור את היגון.

כך או אחרת יפה שלי את גברת נהדרת. מאזניים טיפוסי. כל האפשרויות פתוחות. מי שימהר ראשון להוכיח לך ביטחון, תקבל לזרועותייך האוהבות בששון. ולוואי שאני אהיה הראשון למעשה, לפני שיתפנה מקום למשהו אחר, שיחליף את ההרגשה החלושה של קשר עתיק וזקן בדבר מה חדש ומרענן. זה גם תלויי בך אם את כמהה בגעגועים לאהבה השהייתה לך כאן ביפנים, זאת שלא הרגשת בקיומה לאחרונה. אם מצאת ניצוץ אחר שהצית ליבך וחיבר אותך ברגש לאחר, יהיה מאוחר מדי לאיש המבוגר להתמודד שוב מחדש על מה שהיה שלו וכבר נכבש.

אוהב אותך ואמשיך לכתוב.

איך געגועים אוכלים את לבי

חזרתי עכשיו, אחרי שלוויתי את הבנות לבית הספר ואת התינוקנוק לגן, כמה שהוא עצוב הקטן, אני מרגיש את האומללות שלו, הוא מופנם, משהוא עובר עליו. נו... על מה אני מדבר, עובר עליו משבר קטן וזעיר, כאשר הוא "רוצה אבא" מהסים אותו בניחומים, מדחיקים לו את הכאב שיפנים שזה אמנם כואב אבל אמא החליטה שזה כאב הכרחי.

והבנות, לך תדע מה הנשמות הקטנות חשות בתוכן, געגועים וחיבוקים חמים קיבלתי ואני מרגיש את האהבה שלהן זורמת דרך הידיים הקטנות שלהן ועוברת אלי כישועת אדוניי, כמים צחים על פניי, אני נותן לעצמי לקבל, ולאגור את הכוח-הקטן-שניתן, לחזק אותי ככל שאוכל בתוכי. למצות עד תום את שהיה לי יום, יום.

מסרתי ושלחתי לך את המכתבים האחרונים. קצת מציקים לי המילים שרשמתי באחרון שבהם. אני פוחד עד מוות שהמילים שכתבתי יפרטו על הנימים הלא נכונים. ואני שחטאתי בכתיבתם, איענש בגללם, בגלל השקר שהעזתי לדמיין ולכתוב, או לחילופין האמת המבצבצת מבין השורות, תעלה את חמתך להשחית. ואת אשר יגורתי ממנו יגיע. את תכיני לי פגז קומפוט שיעלה אותי על טיל, אותי ואת הדמיון המופרז שלי.

דמיון, פנטזיה, חששות, אמת או שקר. לא חשוב מה, את תעשי חשבון. ותעריכי את המצב. כמו שברחת מכאן את יכולה לברוח לשם. אוצרת בתוכך טינה לא מוסברת לאישך. מחרישה בכוונה תחילה, כדי שהשדים יצאו ויחוללו סביבי מסכת של חזיונות שווא מלהטטים. באין מענה הם רוקדים עליי את אחרון פחדיי אותך לאבד. יפתי חמדתי, שימי לב אל המילים האלו בטובך:

גם בלעדייך אני אחיה. ואבא אהיה לילדים שלנו, בכול תנאי. ולרשותם אעמוד בכול מבוקשם. אני אהיה אבא, כג'וב, העבודה שלי תהייה להיות צד פעיל וכוח עזר מועיל למען הילדים שלי ולמענם אני אתן את נפשי. את יפתי היא האם האוהבת שלהם, כילד שחסרה לו אהבת אם. אני יודע שאת חשובה להם יותר ממני. לכן, אני לא מתכוון להפריע או לעמוד בדרכך, להפך הגמור ביותר. וזה יהיה לי כמטרה בחיים. מלבדך בי נשבעתי אני מתנזר מנשים, לא רק מנשים, אני גם מתנזר מעצמי. הנה לך יקירתי, מאז שעזבת אותי, לא נגעתי בעצמי, השמדתי בכוונה תחילה את כל הספרייה הכחולה, הן זאת שהייתה במחשב וגם כל הדיסקים הצרובים הלכו ללא שוב. וכאשר אין לי מול העיניים, אישה יפה כמוך לחשוק בה. ואין לי על מה להתחרמן במקומך. אני אפילו לא חושב על זה. זה הלך ואני לא חושב שזה ישוב. אני גם לא רוצה בחשק לצידי. אולי גם הסירוקסט עוזר ומדכא את החשק המיני. כך או אחרת. בי נשבעתי כי אחרייך לא תהייה לי אחרת, גם לא סתם כזהת, גם לא רק לידידות בצד. אני נשבע שלא אתקרב לשום אישה עד אחרית ימי, שתהייה לכבודי ערומה או לבושה.

גלגל"צ עדיין ברקע, אני לא מהין להעביר תחנה. אני מרגיש את ההרגשה הרעה עולה במורד הגרון ויורדת עם עוד שיר המלווה בזיכרון של דמותך. אני מנסה כמוך להרוג, או לפחות לפצוע את הלב, דיי אני אומר לו – זה נגמר! אתה יודע, אתה מרגיש איך הסוף מחניק, בלי בושה, זה סופי, אהבתך לאיש שהיה לצידך, אי שם קבורה לרצונך. לא אני שרצחתי את האהבה, אני ביקשתי אותה במטותא, לחשתי תשוקתי לאהבתך. ולצערי כוון שהיא לא הייתה כבר עמך. אבדתי!

את לא יכולת לסבול את המגע תחילה, אחר כך תיעבת שורה של חטאים קטנים הניתנים בקלות לתיקון. אבל סלידתך ממני, רק אספה ואיגדה את הטענות בליבה לכדי כתב אישום, המשתרע על עמודים רבים, שרק מאשימים, אבל בשום אופן לא מסבירים. עד כה, לא הסברת לי דבר אחד ממה ששאלתי. גם אם היא סתם דמיון מעופף. תשובה את צריכה להינתן, הייתי עמוד ועודני האבא לילדים שלנו. מגיע לי הסבר בזכות. ולא התעלמות מכוונת המלווים בהסברים שיש לך בכמויות אדירות מוכנות מראש לכל מצב ומצב בחיים שלך. יענו אין מצב שאת תתמודדי איתי על שאלות הבוערות בי ותניחי את דעתי. את דוחה בכך את הקץ. אני לא אמות. אני דווקא אחיה יותר, מתוך ידיעה, שאת היא החברה הכי טובה שלי. אני אסלח לך, אני אשכח לך הכול ומכל בלי סייגים. כי את הנעשה אין להשיב. את לא אומרת לי, זה סימן שהינך מסתירה ממני. אז בבקשה. דיי לחרוץ בי חריצים כואבים של חזיונות שווא. כי אם את יודעת שאצלך הרגש האמיתי איננו קיים. תני לי גם, בחברה טובה כאם לילדי, להתחיל מחדש. לא להתחיל עם אישה חדשה. אני רוצה את הוודאות הגמורה. כדי לשחרר את הנפש שלי הכלואה באהבתי לך. לתת לה דרור לחפש את האהבה שיש בי ולהעביר את מוקד הלהבה לילדים הנפלאים שלנו. כי אין אחרת אהובה. את חופשייה לעשות. תני לי את החופש שכבל אותי אלייך כעבד. והיה לך לזרא. שחררי את לבי שיחפש לאהוב את העתיד הקטן שנמצא איתך. הוא זה שאני צריך וחייב להתרכז בו. לכן, אנא אהובה יקרה אל תמשכי אותי באף. אינני ילד קטן, גם אם לפעמים אני מתנהג כקטן. אני לא טיפש, הרשימה השחורה שבה עברו לי החיים, חיזקה אותי, אז גם אם הרגישות הרבה שיש לי, יכולה להציג אותי כחלש. אני לא חלש. להפך. התמודדתי כל חיי מול משברים ויכולתי להם. אין שום סיבה שדווקא איתך אני לא אצליח להתמודד. להפך, אני יכול להתמודד טוב יותר ואהיה חסון, כי לנגד עיניי יעמדו ילדיי כאשר מחקתי תשוקותיי, ואני חפשי גם מחשקיי אלייך. כפי שתמיד רצית. נהייה קרובים זה לזה המגדלים עתיד קטן כדי שיהיה להם עתיד טוב מתמיד.

ומאוזר שאני כותב לך ומתמיד וממשיך לשלוח לך מילים, אני לא מתכוון להפסיק לרגע. תגידי לי את מתיי הם הופכים למעמסה רגשית שאיתה את מחליטה שלא מתמודדים? אז אני אולי אפסיק להרגיש שאני מציק לך. אני אדע שהמילים דורכות לך על היבלות. ואני אמתן את המילים האוהבות/כואבות/חושבות, למען לא אתיש אותך נפשית יותר ממה שכבר בעצמך עשית. סימנים אני לא רוצה להבין, ככה אני, זה שאת בוחרת לא לכתוב מילות חיבה כבר מספיקה לי כעובדה. אבל היא לא תחדור בי אם תסתירי ממני.

אז בשמה של הידידות שלנו וכל מה שעבר על שנינו, תזכי אותי לדעת מה עליי לעשות עם האהבה שיש לי אלייך, האם להתחיל לכבות אותה מהתשוקות ושאר השטויות. ולהעביר אותה למסלול של הורים לתינוק וילדות קטנות. הורים טובים גם אם הם לא יחד. הורים שיעשו כל שניתן על הדעת למען שיתוף פעולה בעבור שלילדים תהייה תהילה. והם לא יחסרו ממני וגם לא ממך. הם יקבלו את האהבה שהייתה אצורה בי בשבילך ובכך יחד עם האהבה שלך אליהם, חוסנם יעלה בהתאם. כאשר גם אני וגם את לא מערבים יחד זוגיות עם הורות. ככה נעשה בהפרדה גמורה, אם אהבתך כבר אליי כבויה.

עד כאן לעת עתה ובזה הזמן.

מאחד שהיה שלך....

זיכרונות – וכמה מילים על מתאמפטמין

שבת בצהריים, אני חופשי וזמני בידי, אין לי התחייבויות כלפי אף אחד בעולם. ההרגשה צריכה הייתה להיות טובה, אבל הרגשות מתעתעים בתוכי. יש בי מעין אושר על שהצלחתי להסיר את הכבלים מעל הלב שלי. מאידך מפעפעת בי התחושה של אובדן, אבל זה צפוי, אני לא מאלו שקופצים בין אופוריה לדיכאון בהרף עין. יש בי איזון, דעיכה של רגש אחד מחלחלת לתחושה רגשית הפוכה ומזינה אותה לאט. וככה מתגבשת בי לאיטה ההחלטה שכפיתי על עצמי, החלטה קשה – לא לראות או להכיר במשפחה שאיתה חייתי זה 15 שנה לערך.

במבט לאחור, אני היום רואה שאין כל טעם להיצמד אל הילדים כשהם קטנים ולהיות להם אבא במשרה מלאה או חלקית. כי בסופו של תהליך, כאשר הם גדולים. הם תמיד שמים פס על האבא. ונצמדים לאם ללא סייגים, ואלו הם פני טבע הדברים. כך שחסר תועלת לנסות ולשנות סדרי בראשית. כמה שאני לא אשקיע בהם, התמורה תהיה הפוכה לסדר גודל ההשקעה. ולא רק זאת, ככל שאשקיע מרץ בטיפוח הילדים. יעלו בי הציפיות לסעד מהם לכשאהיה זקן נזקק לחסדיהם.

אני רואה את האבות האחרים סביבי, כשהזוגיות ברחבי הארץ מתפרקת והתא המשפחתי מתפצל לשניים. זה אולי מגביר את המכירות והמשק פורח שהרי הצריכה מכפילה את עצמה. אבל זה גם דופק את המסמר האחרון בארון הפטריארכים מהזן הגברי. בד בבד נפתח חלון רחב למטריארכיה של האישה. היום היא שולטת במשפחה ביד רמה, ללא סיגים ובחסות מגוון רחב של חוקים שנועדו לעזור רק לנשים עם ילדים. אבל נניח כאן לדברים של מציאות, נחזור מעט לעבר.

לפני מערכת יחסים זו, כאשר השתחררתי מהצבא. נשאתי נערה צנומה לאישה. וממנה נולד בכורי שהיום נשוי ומשרת בצבא קבע. וממנה גם נולד בני השני, זה אשר שיכלתי לפני כארבע שנים, זה אשר עליו ישבתי שלוש שנים כשאני בתוכי מתהפך ומתחבט בשאלות קשות על בנים, אבות, זוגיות ויחסים בין גברים לנשים.

חוששני כי כאשר התעוררתי ממחשבותיי אלו, גיליתי כי בעד אני שקוע באבל, ושרוי בדיכאון אפלולי, החל ביתי על כל משפחתי להיחרב על ראשי. זוגתי החלה להשתמש במתאמפטמין – שהוא נגזרת של סמים ממריצים, החל מרטלין ונמצא בכמויות גבוהות בחגיגת שהוא סם קיוסקים שרק לפני חצי שנה הוכנס לפקודת הסמים. והגברת שהייתה לי, משתמשת ב"חגיגת" וצורכת אותו תדיר. ויש לו מעלות רבות לסם הזה. מעלות שאין כמותן לנשים:

הסם הזה ראשית ובראשונה גורם להרזיה מהירה, חוסר תיאבון, מרץ רב והמון ריכוז מחשבתי, כאילו בן האדם האיץ את הגוף שלו וכולם סביבו נעים לאט. ככה המשתמש בסם יכול לבצע הרבה מטלות בבת אחת והוא חש בשליטה מלאה. יחד עם זאת, בתחילת השימוש בסם, התחושה המינית עולה והרצון ביחסים אינטימיים גובר מאוד.

מהצד השני, וכמובן שכאן הבעיה, שימוש ממושך במתאמפטמין מחולל שורה ארוכה של תוצאות בלתי הפיכות כמעט לחלוטין. תחילה הצריכה גוברת ועולה והכמויות הופכות להיות גדולות מאוד. אצלי היא הייתה בשיאה משתמשת בעשרים גלולות ליממה. כאשר במחצית מן הזמן היא הייתה ישנה. כך שאין אני יודע בכמה היא השתמשה בהיותה בעבודה. והיא בעבודה יותר 14 שעות לפחות ברציפות בכל פעם. יענו השימוש גובר.

וגם העייפות עולה כאשר מפסיקים, מתחילים להרגיש טיפשים, לא מרוכזים, עצבניים, כעוסים, זועמים וחסרי מנוחה. כעבור כמה חודשים כאלו, הגוף מאותת ומתחילים כאבים בפרקים, השרירים נתפסים, החשק המיני נעלם ללא שוב, הרצון למגע עם בני אדם אחרים נעלם.

המשתמש מתחיל להיות אדיש לסביבה שלו. וכל מה שהוא רוצה זה עוד קצת מרץ כדי שיוכל לעשות בכמה שעות, מספיק כסף לקנות עוד מנה של סם. ועל כך יש בערוץ נשיונל גאוגרפיק כתבה נפלאה. שנקראת. "הסם המסוכן ביותר בעולם".

בקיצור, אין אני יכול לעשות מאומה, אז בחרתי לנתק כל קשר. ולהתחיל לחשוב על מה אני עושה הלאה, כלפי העתיד, בלי להיתפס על העבר המציק.

הממאיר המהיר

חודש לאחר חתונתו של בני בכורי, חלתה אחותי בסוג של סרטן החלחולת, תוך חודש מצבה התדרדר, היא נותחה, עברה כימותרפיה, עברה התקף כאבים, נותחה ושקעה בתרדמה עשרים ושנים ימים בטרם החזירה את נשמתה לבורא העולם.

במשך תקופה זו נעדרתי הרבה מהבית לצורך ליווי לאחותי המבוגרת, האימא של הילדים שלי נטלה פיקוד ושיחררה אותי ממגוון מטלות בית, בין הטיפול באחותי וימי השבעה על מותה, הייתי אפוף בכאבי תופת על הליכתה בטרם עת. עד שנתתי לגברת שלי חירות והיא קפצה על הפסקת העין הביקורתית שלי והחלה להשתמש ב"חגיגת" במרץ רב שחולל אצלה שינויים קיצוניים במצבי הרוח. ובטרם הסתיימו ימי השלושים. מצאנו את הזוגיות שלנו זרוקה לצדדים. היא רצתה להשכיר את הדירה שהשארנו אבל המטבח עלה באש, הביטוח הערים קשיים אבל במקום להשכיר את הדירה, צריך לשפץ אותה. ואז היא החליטה!

היא החליטה שאנחנו עוברים לגור אצל אימא שלה עד שישפצו את הבית הישן. אני אמרתי בסדר עד כאן. רק שבימים הבאים היא עשתה כמה צעדים מוזרים בהסדרי המשכורת שלה. ואני כבר לא יכולתי לפקח על רמת ההכנסה שלה. והיא מצידה הפסיקה לספר לי כמה הכניסה לה המשכורת. וכשהתעמתנו על הנושא, נמצא שבנוסף לשיטת החישוב החדשה, משכורתה למחצית קוצצה. והיא גם "חייבת" כמה אלפי שקלים, לעמיתה לעבודה שהלוותה לה. מפה לשם, ראיתי שרידים של סם. והבנתי שהיא משתמשת וקונה כמויות והכסף שהיא חייבת, הוא חוב בגין קניית סמים. וכשרציתי לברר ולרדת לחקר האמת.
הסתבר לי, שבמשרדה של העלמה מונח לו הנרתיק, מוכן לשימוש מיידי. ואי לכך זו הוכחה שהיא משתמשת ועובדה. מעבר לזה אמרתי אעשה מעשה לא יפה. רכשתי ערכה לגילוי סמים די יקרה. הכנתי מבעוד מועד את האסלה נטולת מים וסגרתי את הניאגרה. וכצפוי היא הגיעה בבוקר, דבר ראשון פיפי ולמיטה לישון.

אני יודע שלא הייתי צריך לעשות את זה, אבל את הנעשה אין להשיב, בדקתי את התוצר שבאסלה נותר, צבעו היה אדום מה ובסקלה של הערכה, הופיעה אינדיקציה לשימוש בסמים מסוג מתאמפטמין. בצער לי, החרשתי ולא עשיתי כלום עד כאשר היא הביאה לי את הבשורה שהיא שוב החליטה. שאני לא אוכל לעבור לגור עם אימא שלה והילדים. שאחפש לי מקום לגור לידם. כי היא איננה מעוניינת לחלוק בית יחד איתי. שמעתי אותה מתייעצת עם הבוס שלה ועוד כמה קולגות. הרכנתי את הראש מתוך ידיעה שהפסדתי אותה. וכך היה, עברתי לעיר אחרת. והיא אצל אימא מתגוררת. היא הולכת מהעבודה למיטה, מהמיטה לקניון לידה וקונה מכל טוב. שבוע שעבר היא רכשה גורה מסוג יוקרתי נורא במחיר של אלף דולר שעושה לה שמחה רבה.

ואני כאן כותב ואכתוב ומכאן יצא רק טוב.

חלון ההזדמנויות נסגר

עשר בלילה לערב יום שני ואני מהרהר בשלל התירוצים שהכנסתי לעצמי בראש כדי להצדיק את הניתוק החד הזה. אז קודם כל אני חושב על הילדים, מה הם אשמים יש שישאלו? ואני עונה לעצמי שהם אשמים בגלל שהיא אימא שלהם. ומכאן נובעת הן ההאשמה וגם חריצת הדין.

היא האימא שלהם תדע להסביר להם, היא תיקח להם את הפלפונים שלא ישלחו לי הודעות ותגיד להם שאבא "חולה" ואסור להפריע לו בשום אופן. והבנות מצייתות ללא עוררין. כבר היום שום הודעה לא קיבלתי מהם. 48 שעות חלפו וכבר את האבא שכחו. קלי קלות.

אם כך אני אומר לעצמי, טוב עשיתי בהתנתקות שלי ממנה ומדרך ניהולה את החיים שלי, גם כאשר אנחנו גרים בבתים שונים, היא שלטה ביד רמה על המקורות הכספיים. יען היא ניהלה את חשבון הבנק של הבית, דרך החשבון שלה. הייתה היא אחראית על התשלומים. על ההתחייבויות השונות ועמדה במשימה בגאון,

עד אשר ראשה החל להתמלא בסם מסוכן והמהפך הפך לאסון.

זה למעלה מעשור שהאימא של הילדים שלי, מנהלת "ליין" של מסיבות לסוג מסוים של אוכלוסיה מהעשירון העליון, בלי כחל וסרק, היא עושה חייל וה"ליין" הזה בזכותה פורח בכל ימות השבוע ובכל רחבי הארץ. עבורה מסתכמת העבודה בנוכחות פעילה 4 פעמים בשבוע ובניהול שוטף של הצוות כולל משכורות וסידור משמרות וגם בנושאי אבטחה.

פועל יוצא, משכורתה השבועית של אשת החייל שלנו, הסתכם בלמעלה מעשרת אלפים שקלים שהיו ניתנים לה במזומנים, בכל יום ראשון בהליך שדפק כמו שעון. ועם משכורת כזו גבוהה היא התחילה להתענג על האפשרויות הגלומות וקנתה בעבורנו בית ומשכנתא צמודה. וריהטה את הבית טיפ טופ ולמהדרין וקסם היצירה שלה הרקיע שחקים ומבלי משים היא השקיעה בשותפות בגן ילדים. וכך היא הייתה עובדת יותר שעות מאשר יש ביממה.

בבוקר עד אחר הצהריים היא גננת במשרה מלאה. ובערבים וכל הלילה עד השחרית היא אחראית לנהל את ה"ליין" שהוא זה אשר למעשה מממן את ההשקעה בגן הילדים שהרי זו שנה ראשונה ואין רווחים.

בקיצור לפני שנתיים בדיוק, היא עבדה כל ימות השבוע, הילדים היו איתי והיא מימנה מטפלת צמודה כל יום מהשעה ארבע אחר הצהריים ועד שמונה בערב. אני, בעווני הרב, עדיין הייתי שקוע באבל על הבן שנפל. אבל החלטתי לקום ולעשות מעשה.

ראשית חדלתי לקחת מן התרופות שקיבלתי במרשם. חלק מהתרופות כבר קניתי. ואחת מהן היה שמה "רטלין" שכסובל מהתסמונת, אני מקבל בצורה כרונית. אבל במעשה זה שלי. להפסיק לקחת "רטלין" נתן לאימא של הילדים שלי, לטעום מהפרי האסור.

רטלין למי שאיננו סובל מתסמונת הפרעת-קשב-ריכוז פועל כסם ממריץ בגוף. הוא מאפשר לעבוד שעות ארוכות בלי לחוש עייפות. ויש לו חיזוק חיובי עבור נשים. בתופעת לוואי שהיא חוסר תיאבון וזה מה שמתאים למי שדיאטה לו דרך חיים. והיא אישה כמו כל הנשים, הן בדיאטה שלוש פעמים בשבוע וחדשות לבקרים.

כך שהתחלתי לשים לב שהכדורים נעלמים. והגענו לעימות כשהיא אומרת לי שלזבל הם נזרקו. כדי שאני לא אתפתה לקחת. הרי אני רוצה להפסיק והיא עוזרת לי – היה צדק בדבריה ואני סילקתי את העניין ולא חשבתי עליו שוב, רק כאשר בהמשך הדרך הפסקתי לרכוש "רטאלין" ומצאתי את ה"חגיגת" או "חלום בלבן" בקפסולות כחולות לבנות או צהובות, שהיו מוטמנות בתוך ארנק קטנטן בתיק הכבד והעמוס עד עייפה של הגברת היפה.

תחילה היא אמרה שלו גלולות הרזיה. ואני שמכיר אותה יודע שזו אמת וודאית. תמיד היא דחפה לפה גלולות מסוגים שונים שרופאים עלומים רושמים כמרשם פלאים. לא חשדתי לשנייה אחת, בטחתי בה ללא סייגים. סמכתי עליה במאת האחוזים. ואני לא מגזים!

אלא מה? בחלוף החודשים היא נעלמה מהבית לטובת העבודה בשני מקומות יחדיו. ובין הזמנים הפנויים, היא רתמה עצמה ואת הילדים למסע קניות כל שבוע באלפי שקלים. והיא קנתה בטוב טעם נפלא ומתוך עיין מעולה לצפיית עתיד האופנה הבאה. היא לא הפסיקה לקנות רק מותגים, רק את העילית שבתכשיטים ובמיוחד אהבה עשרות זוגות של נעליים ורק מהפירמות המשובחות ולא פחות!

אכלנו פעמיים בשבוע במסעדות והזמנו המון אוכל טלפונית, היא עובדת, הילדים מטופלים, אני בבית אחראי על הניקיון והסדר וגם מבשל לפעמים. היא עובדת, קונה, אוכלת, ישנה, הרבה ישנה, מתחילה להיות ממש עייפה, קשה לעבוד גם כאן וגם שם ועוד להקדיש זמן לילדים, הם חשובים. ועם פרוץ העייפות היא וויתרה עלי ועל האינטימיות, לא היה לה זמן, כך נמרחה לה חצי שנה, היא בבית איתי והיא אימא של הילדים. יחד אנחנו אוכלים, מדברים, צוחקים, מתחבקים, אבל לאינטימיות אנחנו לא מגיעים. וכאן קמתי ועשיתי סקנדל לא קטן.

לא הבנתי למה מוותרים על האינטימיות איתי? מה לא בסדר איתי שאלתי את עצמי? האם אני מבאיש? לא! כי אנחנו מתחבקים ומתכרבלים יחדיו! אז מה לעזאזל נדפק כאן כאשר האינטימיות במהותה היחסים אינם נחשבים עבורה ולה הם לזרא נקודה!

מה שהיה היה, לאחר הסקנדל, היא ארזה את החפצים, לקחה את הילדים ועברה לכפר. אני נשארתי בבית מאחור, היא עדיין מקבלת גם את התגמולים שלי כאב שכול לחשבון הבנק שלה. והיא מקציבה לי כסף למחיה. חודש שלם ישבתי לבד כאשר החתונה של בכורי ממשמשת לקראתי ואני נטוש לבדי. המום ומוכה צער, לא מבין מה הביא את הגברת שהייתה לי. למצב שהיא תעזוב אותי לאנחות ככה ללא הסברים בלי הודעות. ככה היא החליטה ואני חייב לקבל. כאשר היא תבין למה היא נקטה את הצעד הזה. היא תסביר לי. כי היא בעצמה כך טענה, איננה יכולה להסביר לי.

מאות מכתבי אהבה שלחתי לה בחודש הזה, בכיתי, התחננתי, קראתי לה וירדתי על ברכי כדי שהרוח הרעה תסור ממני. ואכן יום בטרם כלולותיו של בני בכורי. השלמנו ועברתי לגור בכפר איתה ועם הילדים.

ומכאן מצאתי מה עומד מולי... והמשך יגיע.

טיפול פסיכולוגי


יולי 2007

ביום שני אחר הצהריים, יפתי הביאה אלי את הקטן והאמצעית, הגדולה הייתה אצלי מליל אמש. הם נחו, היא הזמינה להם אוכל, כנפי עוף, פיצה, שניצלונים ועוד כמה מטעמים. והם סעדו את ליבם, שבעו. ואהובתי נסעה לעבודתה הלילית, כאשר השמרטפית הקבועה שלנו, נשארה עימם אצלי. כי אני קבעתי פגישה, לטיפול נפשי.

הלכתי לפסיכולוגית שהפסיכיאטר שמטפל בי כבר שנים, המליץ, הלכתי, מתוך צפייה שתעזור לי לפרוק את המשא הכבד שאני צובר בתוכי. לקחתי מונית לאזורי חן. התיישבתי בכיסא מולה. והיא אמרה: "ספר לי תחילה את קורות החיים שלך" ואני התחלתי לספר לה, כאשר היא על דף חלק, מציירת ובונה ענפים, מחברת לעיגולים ומשייכת לריבועים את המילים שיצאו לי מהפה:

וסיפרתי לה: אשתי עזבה אותי ואת הבית, היא לקחה את שלושת הילדים שלנו איתה, אמרה לי שתנאי עבורי, כי בטרם היא תחשוב עלי כבן זוגה, אני חייב לקבל טיפול נפשי לדעתה. המשכתי לספר לה שזו לי, המערכת הזוגית הרביעית שלי, הייתי נשוי לשלושה נשים, כאשר יש לי ילדים מכל אחת מהן. וזו הרביעית, והיא מערכת זוגית, שהחזיקה מעמד שלוש עשרה שנים עד כה.

הוספתי כי אני אב שכול, שבנו נפל על משמרתו במוצב בעזה, לפני שלוש שנים, ומאז, דיכאון כבד נפל עלי, עד שהסתגרתי לי בבית. ולא יכולתי לצאת אל הרחוב, מפחד... שאין סיבותיו ידועות לי. זה פחד שרק הגוף שמכיר בו, הלב דופק מהר, אני מרגיש סחרחורת של חששות העוטפת אותי כשמיכה שחורה ומאיימת. אבל אני הייתי נלחם בפחד, ויכול לו! פעמים רבות אזרתי מספיק כוחות כדי לצאת, ולעשות כמה דברים שנקראים חובות. כמו לסעוד בבית חולים את אחותי המבוגרת שעברה ניתוח כואב. ועוד, הרבה מאוד.

ואז היא עצרה את שטף הדיבור כשהיא מבקשת ממני לספר לה על ילדותי, לספר לה מההתחלה. אז עצרתי מלדבר! לרגע גלגלתי לאחור את המחשבות שאני אוצר באחת האונות, זאת ששומרת את הסודות שקשה להעלות. ואמרתי לה תוך שאני בתוכי כואב וצוחק יחדיו:

נולדתי בתל אביב, נמסרתי לאומנה בגיל ארבע, בפעם הראשונה, ולאחר מכן עברתי עוד משפחות אומנות, ומשם לקיבוצים, פנימיות ומוסדות. בסך הכול עד שהתגייסתי לצבא. הייתי וגדלתי לסירוגין בתריסר מקומות שונים.

ובמה אשתך עוסקת היא שאלה, עניתי מיד בלי לחשוב פעמיים, זו הייתה אבן הרחיים הראשונה שרציתי לפרוק, או לזרוק ממני...

אמרתי לה, זוגתי אחראית על "ליין מסיבות" יוקרתי. מנהלת את הכול, סידור עבודה, משכורות ועוד. ומרוויחה שכר נאה, שהממוצע שלו הוא 10.000 שקל בשבוע, במזומן, ותמיד בזמן!

מההלם שהיא קיבלה כנראה, היא הודיע לי כי עקב הנסיבות, היא לא מוצאת עצמה יכולה לטפל בי. היא טענה שלא תגבה ממני כסף על הביקור הזה. וכוון שהיא במקור עסקה בסיעוד, המלצתה הייתה כי אפנה ללשכת הסעד בעירי. שם לדעתה אקבל את מה שהיא איננה יכולה לתת.

חד וחלק, היא "העיפה" אותי, נותנת לי להרגיש גרוע עשרות מונים יותר מכפי שהגעתי. הרגשתי אבוד, כמו שנתנו לי סטירה על הפנים. חשבתי לעצמי, ריבונו של עולם, אם הייתי אישה. מישהו היה מסרב לטפל בי? או שהייתי זוכה מיד למחסה האוטומטי, שהמדינה נותנת לנשים, סעד מיידי, בעשרות מקלטים. וארגוני נשים לאלפים היו מושיטים יד חמה ואוזן קשבת. יען לו הייתי אישה ולא גבר/בוּשה הייתי זוכה, לתמיכה רחבה מפה... ועד שנה הבאה. מרוכזת בשעה.

אבל אני גבר, אב שכול, בקשר עם משרד הביטחון, עם העובדת הסוציאלית הממונה על התיק שלי. לא מצליח לקבל תמיכה נפשית כעזרה ראשונה. או סעד קבוע, כי כרגע, עכשיו אני כואב מבפנים עד שחלקים בתוכי גוועים בייסורים איומים ונוראיים.

אין לי יותר מילים...

כך חולפת תהילת חיי

אני עוד אכה על חטא כהוגן על שלא תפסתי את עצמי בידיים בזמן ובכך חרצתי את גורלי וגורלם של הילדים שלי לשבט. רשימת מחדליו של האב ארוכה כאורך הגלות. היא מתחילה בבטלנות, עוברת דרך אדישות קיומית החוברת לשיכרון בחסות העשן המסתלסל של החשיש הממסטל, שלא נתן לו להבחין בשינויים הקלים שהתנהגותו האגואיסטית גרמה לזוגתו, מעין סוציומט של הבית כאות קלון על מצחו. וחטאיו לא עוצרים כאן, אלא ממשיכים לחרוט בדם את כל המילים של כתבי האישום התמידיים:

לא עושה כלום! לא נותן שום דבר, לא מראה אהבה, לא מוכיח אותה קבל עם ועדה, ובחוצפתו יש לו דרישות מקדימות. שנשמעות לאוזניים של האם כמו תנאים. והם את הפיוזים שלה מקפיצים. עבורה שום בן-זונה לא יתנה לה תנאים של מה בתמורה.

ומחדליו של האב עלו שלב נוסף. מלחמת חורמה נפתחה, והוא לא ידע על קיומה, הוא לא הרגיש שלבה נהייה אדיש. להפך הוא חש את כובד משקלה מונח להכניע אותו בסד. וחדל אישיות האב שהרגיש כמו רוצה למות. נפל שדוד, ללא קרב, דמו זב וניגר כנהר מאדים את הבושה שלו להדהים. הוא לא האמין שיכה בו ברק תחתיו ויזעזע את אושיות נפשו בקרב. המכה ניחתה עליו, מכה ניצחת על דמותו כאב.

מחדליו בזויים וגסים עד תועבת אלוהים, הוא כל כך מגעיל אותה מבפנים והיא מתאפקת לא להקיא את הנשמה בפרצוף שלו על הפנים. שימחיש לו עד כמה הגיעו לך מים עד נפש. היא בלעה בשתיקה את כל מחדליו, אוצרת בתוכה בטן מלאה וכאשר לא צלח לה יותר לגדל את הריון חדלונו של האב, היא הקיאה עליו את כל חיו ורצחה בתוכה
את האהבה כנקמה.

ככה שהוא ידע בפעם הבאה, לא להילחם בישיבה על הרצפה.

ואז באה לה ההכרה שטוב יותר יהיה לה רחוק לגור. אין היא יכולה ולעולם לא תוכל לסלוח לו, כי לא בה האשמה, האשם הוא האב, שנדבק כמו רפש אליה לגב ולא נותן מנוח כאילו מאוהב. הוא אשם ואין אחרת, היא פסקה לעצמה וגם קבעה דיאגנוזה פסיכולוגית מלומדה.

ההחלטה שלה קבעה נחרצות – האבא כאן עושה צרות. וזו עובדה שאין עמה וויכוח. כי זו ההרגשה שלה האישית ואף אחד לא יכול מלבדה להחליט. היא עשתה צעד שישפיע לתמיד, הן עליה ועל כל הילדים שאיתה, לחיות בלעדיו. צעד שנועד להמית ולהכחיד כל זכר לאהבה שהייתה שוכנת עמוק בתוכה בצפייה, שיהיה נס והמת יקום לתחייה. וכמו שאנו מכירים, ניסים ונפלאות קורים רק למי שמאמין בהם בלב שלם. וכאשר האמונה נעלמת, נעלם לו כל השאר....

ובדיעבד, היה כבר מאוחר!

כמה הבהרות וחידוד דברים כדי שיהיו מובנים


25.06.27

אני מבקש ממך להבין שמה שאני כותב לך זה לא בא סתם ככה, כדי להרגיז אותך או לעשות לך דווקא. להפך הגמור, זה חלק מהריפוי שלי, אני לא נותן לדברים להתנפח אצלי, אני כותב כדי להוציא החוצה דברים נפוחים, אני שופך מילים, אל תראי בהם משום פגיעה בשום תנאי. אני לא רוצה להיות במצב שלך, את צברת ואספת ושתקת ולא אמרת, אז לך התנפח בלון ענק בבטן. שהתפוצץ לי בפרצוף. לי זה לא יקרה. ככה אני מקווה. אני מוציא החוצה שאלות שאין לי עליהם תשובות, גם לך אין מה לומר לי בנידון. כי את לוקחת את זה אחרת ממני. את אוצרת בתוכך חבילות שמתנפחות. וכאשר את רוצה לפטור עצמך מלהתמודד עימם. את משקיעה או יותר נכון יהיה לומר מתישה את עצמך בעבודה קשה. שמשכיחה לך את הכאבים שהרגשות שלך חשים. ואם את באמת רוצה, וראיתי איך זה קורה לך במציאות. את יכולה לקחת פגם אחד בבן-האדם. ובין רגע את פוסלת אותו לצמיתות, בלי שום פשרות. אם פסלת מישהו. הוא נמחק ממך, את מוחה את זכרונו. ואין לך בעיה. כי את חזקה, נבונה ויודעת מה היא רוצה לטובת הילדים בראש ובראשונה. ועל זה אני סומך עלייך, בוטח בך, נותן יהבי עלייך. כדי ש... וכאן שוב מגיעות מחשבות מפחידות ואת מסרבת לענות, אני לא מרגיש ממך, לא בכתב, כל שכן בעל פה, איזו התחייבות כלפי, חוץ מהנושא של ילדים וחומריות. שום דבר מהלב לא יוצא לך לכתוב לי. כי את מה? את לא רוצה לשקר לי? או את לא רוצה לגרום לי להרגיש רע מכפי שאני נראה. את אולי רוצה אותי ולא רוצה אינך יודעת בעצמך. אם אהיה כלבבך, את אולי תכניסי אותי, תחת כנפך. והיה אם לאו, עת כבר עשית מעשה, את קמת והלכת. עכשיו אני צריך לרפא את עצמי ממה בדיוק... אולי ממך. מה את רוצה שאני אצא, להפסיק להיות תלוי בך, תלוי כמו שק מדולדל, זקן וכבד מצרכים הנובעים מאי עשייה. נגוע בדיכאון ו... כבר לא שווה להתאמץ בעבור מי שנראה כמו מת. מרגיש כמו גוויה ונראה כמו פגר מהלך. אלו הן מהמחשבות שיוצאות ממני מחוסר תשובות. את לא משיבה, רק קוראת ומהנהנת שצדקת שאני חולה. נו כן, מה רצית להגיד לי כאן. שאני בריא כמו טרזן. לא, אני חולה כי יפתי חמדת לבי נשמת רוחי, נטשה אותי כשאני חולה. בטח אני חולה אהבה ולא זכיתי לקבל אותה גם בדואר האלקטרוני. אף לא מילה אחת לא שמעתי מאף אחד שהוא אוהב, קצת, אולי כזה. למען הבריאות. נגיד לו שאני אוהבת אותו רק שימצא לעצמו מרפא לתחלואים שנמצאים בו לפעמים. אבל גם זה לא הולך לך יפה, את לא מצליחה לשקר לי בפנים. את שומרת ביפנים. את יודעת איך מרגישים כאשר כבר לא אוהבים מהלב בפנים. את אולי פוחדת שאני ארגיש כמוך. ומה אני יודע מה את מרגישה? לי זו תחושה שאת באמת רוצה להיות לי חברה טובה, לעזור לי ככל שתוכלי, כי את מרגישה חייבת לי. אבל הלב וזה מה שחשוב לי עכשיו וכעת, הוא מרגיש חש, או שהוא כבר מת. ואם הוא מת, הניתן לבצע החייאה. אפשר להעיר את האהבה מחדש. אחרי שהיא מתה, האהבה, באים רגשות האשמה, ומגיעים גם רחמים והם חוברים לכדי מה שאת מרגישה כעת. ואני, מהמבט שלי כותב לך את האמת. גם אם זה ניראה לך מדע בדיוני. זכרי שאני רק מוציא החוצה. לא נכנס לי כלום פנימה. שום דבר לא מגיע אלי...

ואני בסך הכול רציתי קצת אהבה, רק קצת, כי על פניו לצפות לזה עכשיו זה חלומות באספמיא. אבל לקוות מותר תמיד ואפשר להתמיד, תלוי בחברים הטובים. הם הקלפים אצלם והם אלו שיודעים ולא מגלים, לקרוא להם חברים, או תציעי לי את יפתי, איך לכנות את מי שמציג עצמו כחבר אבל סודות לעצמו שומר. ולא מדבר ולא מגלה משאיר, את הצד האחר על האש שיתבשל היטב. הזמן יוכיח את מה שהלב אומר.

זהו, יפתי תכף יתדפקו על דלתי וחפצייך ורוחך ייעלמו מחיי, לא לצמיתות חלילה וחס, אלא ייעלמו, במובן שכבר שום דבר לא יהיה כמו פעם, יהיה יותר טוב לזה ויותר טוב לאחר בכל תנאי ובכל מצב ללא תנאים מוקדמים. אוהב ואוהבים, היינו. מעכשיו אנחנו דואגים לרווחת הילדים יחדיו כל החיים.

אמא שלך הקדימה כרגיל ואני אמשיך וירטואלית ובדואר ישראל

בוקר צח שיהיה לך היום וכל יום בהמשך.

לכי תאמיני שהשעה ארבע לפנות בוקר


25.06.07

הזמן אצלך בעבודה עובר מהר אם יש, וכאשר אין הוא מתארך והולך, מעייף עד שיש חשק להירדם. אני מכיר את ההרגשה יודע אותה כי גם לי כטבח היו מצבים דומים, אצלך זה מקבל משנה תוקף של באסה כי ככל שיש יותר עבודה ככה את מרוויחה יותר והיחס הוא ישיר. הלוואי שגם לי כטבח היו אי אלו אחוזים שמנים מלהאכיל הרבה אורחים. גם אני הייתי מרגיש כמוך, קורע את עצמי לעבוד עוד ועוד. הרי ככל שאני נמצא בעבודה, יותר כסף נכנס לכיס.

הרבה הכסף יפה שלי את מרוויחה בלי עין הרע. את אולי היחידה שעדיין זוכה לקבל משכורת שמנה בתחום הזה. אולי גם האחרונה. והנה באות להן המחשבות הרעות שאת כל כך שונאת לקרוא, אבל הן באות לי ואני כותב אותם, רק לפרוק את משאם. ולא חלילה לפגוע בך יפה שלי יקרה ונפלאה. אני כותב מחשבה מציקה נורא. את מקבלת משכורת כל כך גבוהה וכל הפקידות האחרות רחוק מאחור מזדנבות. המשכורת הזאת ניתנת לך בתמורה למאמצים הרבים שאת משקיעה עבורם. את שווה את המשכורת הגבוהה. ומה אם את מקבלת אותה לא רק בגלל העבודה הנפלאה שאת באמת עושה. האם יכול להיות שאת זוכה במשכורת שמנה בגלל עוד דבר מה חשוב ולא נודע? דבר שלפעמים הוא בשגרה הרגילה. עובדים יחד עלולים לקשור יחד דברים נוספים. זה בדרך כלל מתרחש אצל הקודקודים, רק אלו שמעל כולם בהיררכיה יכולים לחבור יחדיו מסיבות טבעיות כמו דיונים על סדר העבודה ועל העובדות. דברים חשובים שזקוקים לדיבור פנים מול פנים בלי שומעים, ללא מאזינים, ביחידות כזו שמאפשרת גם להתייחד בדברים שאינם קשורים. ובכך גם מתחייבים זה לזה לשמור את הסוד ועבור השתיקה יש להסכים זה עם התנאים של האחר. את עושה את מה שהוא אומר והוא נותן שכרך בהתאם. זה הסידור המושלם עבורך לו רצית, זה נותן ביטחון כספית. ומחזק את העתיד כדי לא להפסיד... אלו הן מחשבות מכוערות ובזויות שמתרוצצות אצלי ללא מענה, פרט לכך שהרגזתי נורא אותך, כעת. וגם אז שניסיתי להעלות את הנושא בטלפון. וכשאין תשובות ואת מתרגזת, זה רק מחזק את המחשבות הנלוזות ולא מרגיע אותן, כמו שאת פוסלת את הדיון בזה כלאחר יד. ועם השאלות האלו אני חיי לבד.

תתארי לעצמך שבימים הראשונים, כאשר מצאת דירה כל כך טובה, בכפר יונה, אחרי שאני ראיתי וכל כך חיפשתי דבר מה דומה ולא היה קצה של זה. תארי לעצמך איך המחשבות שרשומות מעלה התאחדו להם לכדי מקשה אחת. שהנה לך. כבר מזמן ידעת שאת עוזבת אותי. סיכמת עם עצמך ועם זה שהמחשבות למעלה עליו מדברות. סיכמתם את זה כבר מזמן. כסף יש לבן אדם והכסף גדול בלי מיסים ונשפך לו מהכיסים. אני במחשבותיי העקומות ראיתי אותך גם, כחלק בלתי נפרד מהמטבעות הזורמות שחיברו עם הזמן גם את הלב למזומן. ואני רק כלי משחק בידיים של האחרים, הם יודעים מזמן, ממתינים להזדמנות, כדי לעשות את מה שחייבים לעשות. כאשר מישהו עומד ומפריע לכם בדרככם. ואת עשית מעשה. ואני אשם, סיבה טובה ובהחלט מכובדת. סיבה שאין מי שעלול לא להסכים איתך שאת חייבת לנקוט צעדים. ללכת רחוק. ולשלוח אותי לטיפול.

והמחשבות לא עוזבות, לעצמם הם עונות, את כל כך הכחשת את הקשר הזה, כשאת אומרת לי שפגשת אותו וישבת איתו לראשונה בחתונה. בטרם אמרת רק דיברתם בטלפון או בחטף. וזה, ת'אמת זה לא כל כך מסתדר עם היותך אחראית ראשונה לכל העסק שלו. את סיפרת כמה פעמים הוא היה עם הבנות, זוכרת סיפרת, כעסת על גברת אחת שהעיזה להיות איתו. כעסת כל כך על בחורה שהייתה חברה שלך, אימא לילדים, ממש לא כלילת השלמות חיצונית. את כעסת וניתקת לצמיתות את הקשר איתה כשאת היא זו שמוציאה אותה מסידור העבודה וגורמת למעשה לפיטורים שלה. סופית. היא איננה. איך היא העזה...

חברה טובה שלך, עם הבנות ניחא כי הן ידועות ב"תן" אבל היא, החברה שלך הכי, בבית שלנו היא הייתה ואת ביקרת אותה בביתה. היא ידעה שאת מה שאת מרגישה בתוכך הלב, אולי אמרת לה על הכמיהה האסורה, בכל אופן היא ידעה ואת הענשת אותה שהיא שמה יד ונגעה אינטימית בגבר שמשלם את המשכורת שלך. את כעסת כמי שאוהבת כועסת על החברה ששכבה עם הבחור שלה. וכל כך הרגשתי שאת כועסת, את זוכרת, דיברתי איתך ואת סתם פסלת והעברת נושא ובלבלת ואני שתקתי. כי באמת, מה אעשה, אם אדע אני לא אשתוק כי ככה אני בתוכי. אבל אם אניח לך לסבר את רצוני האוהב, אני יכול לתת להערכה שלי ולכבוד שלי אלייך יפתי. את הקרדיט ואת כל מה שתגידי להסיר ספק. נתתי לך להסות את המחשבות הקשות, תוך שאני מבטיח לעצמי שזה לא כך, סתם אני מדבר לעצמי. את זוגתי מה פתאום. איך יתכן...

וחרף מה שעלה לי אז, זה לא המעיט ממה שנמשך, את התרחקת כל כך, אני בתוכי הייתי ולא ראיתי איך שאת נעלמת לי לגמרי. לא יכולתי לתת לך יד אוהבת, כי לא ראיתי את סימני המצוקה ששידרת לי. והלב שלי בטח בך כל כך. עד היום מה שאני כותב מעלה הוא בגדר סתם פנטזיה של גבר בודד, חולה וערירי. שכותב דברים רעים, המצדיקים את העובדה שממנו בא לך להקיא.

מה אני יכול לעשות או מה יכולתי לעשות כדי להציל את המצב, בטרם יתדרדר לו בלי שליטה ויחריב את ביתי עלי ואת כל עולמי, מה אני יכולתי לעשות ולא עשיתי, הרשימה המלאה במכתב הבא על כל מחדליו של יוסי הנעזב.

אוהב, אוהב, אהבתי ועודני.

נכתב לאימא של ילדיי ביום נטשה אותי וילדי עימה

יוני 2007

אני צמא לך יפיפייה שלי, אני כל כך מרגיש שגרוני חרב. לשתות את המילים, שאת יפתי לא מצליחה במקום לשים. אני מחזיק לך אצבעות, כל כך קשה לך עם העבודה, מסיבות סיום, העברת דירה, רישום לקהילה חדשה, בית חדש וסדר יום שאת מעצבת בלי לדעת מאין להתחיל. אני אוהב אותך, ומבין אותך, מתאפק משתדל להיות צמא ולא חדל. אני יושב בסלון, שמתי בצמוד לשולחן הכתיבה את הפוטון. ממול הטלוויזיה, אני שוכב וכותב לך אהובה יקרה, שאני בודד נורא. חושב "זה יעבור לי" ויודע שלא! שום דבר לא עובר אם אני אצלי בלב רוצה אותך, כל כך רוצה בך, עד שאני מוכן לחכות מול איתני הזמן ולתת לך את החופש להחליט לכאן או לכאן. אני איתך אהובתי בכל מה שתעשי. ואת עושה. זה שאת נמנעת מלכתוב לי. זו גם עשייה. את בחרת לא להתמודד עם דברים שיפריעו לך כעת בחיים. או בחרת והחלטת על סמך מה יגידו הזמנים. כך או אחרת אני אכתוב לך גם כאשר את לא עונה.

השעה 2:49 ואני מאזין גלגל"צ, לא יודע למה, אבל אני משוכנע שזה בגללך אהובה, זה מזכיר לי איך את מתעוררת בבוקר, בצהריים או בערב, וישר מעבירה את הכבלים לתחנה מספר 71 ועוברת בזיפ לגלגל"צ, אז יש לי כאן ניחוח מסוים של הגל שהשארת בזיכרוני ואני מצאתי את עצמי מאזין למוזיקה הבוקעת וזה נעים כי הרוח שלך מרחפת כאן. בשמיכות היא טבועה ואין כמעט מקום שאת לא עולה לי משם לפעמים, לשברירים של שניות, את שם במלא תפארתך ויופיו של חינך. והדמיון נגוז כלא היה ואני נחנק גם מהרגש שהיה כה מוחשי שלך וגם מהמציאות שכפתה עליי בדידות משמימה.

בכורי הגיע הערב והעיר אותי מהתרדמה שנפלה עלי עקב שני לילות ללא שינה, התעוררתי ובזמן שאני מתארגן הוא לקח את המגב ואסף את כל מה שהיה מפוזר על הרצפה, כל החפצים הקטנים שכבר לא נחוצים, כל הניירות והפתקים שליאה כתבה לפעמים עם עוד כל המינים של לכלוכים. אני לא רציתי לגעת בזה אמש. פחדתי שאראה דבר מה שלא אכנס לדכדוך של מעבר למה שכבר הרגשתי שהארגזים וצאו מפה יחד עם האנשים האהובים עלי. פחדתי ועודני חושש לנקות את הבית ממה שנשאר כאן ממך ומהילדים שאצלך.

ראיתי בארון את התמונות בקופסאות, אין לי מושג למה השארת אותם כאן, אולי כי וכאן אני כותב את הרגשתי כעת אז בבקשה אהובה, אל תכעסי. אני חושב שהשארת מאחור דברים שיכולים לעורר בך זיכרונות שאת לא חפצה בקיומם. זה אינסטינקט נשי, בדרך כלל הוא מלווה בגזירה או שריפה של התמונה המזכירה. את השארת מאחור, אולי במטרה שלי יישארו הזיכרונות ולך תהייה התחלה חדשה הנקייה מדברים העלולים לחבל בתוכניות שאת רוקמת לבאות.

אהובתי, רק שתדעי שההרגשה הזאת נמצאת אצלי, לא בגללך יקירתי, אלא זאת הבדידות הנושאת עימה שאלות קשות שאני לא יכול עליהם לענות בלעדייך. ואת לא נותנת לי תשובות, את כועסת עליי ועל מה שאני אולי מדמיין לעצמי. את כועסת ויודעת שכעס מעיד על אמת מסוימת שהתגלתה. ככה את אמרת לי תמיד, בכול אותם הפעמים שאני כעסתי ששאלת אותי שאלות שחקרו לדעת היכן הייתי באלו ואלו השעות. אז היית בודקת אותי בציציות. כל מה שעשיתי היה צריך לקבל אישור שלך או ליידע אותך בטרם מעשה. ככה חינכת אותי למעשה. ככה נהגתי ואני נוהג עמך עד היום.

והנה, לפתע פתאום, כבר לא מזיז לך שאני יוצא, לא שואלת לאן? זה כבר לא מעניין אותך ממזמן? אני רק לא ראיתי את הסימן! חשבתי שסוף, סוף את בוטחת בי, כמו שאני בוטח בך, כי באמת, בסך כל מה אני יכול לדעת, או אחרת, את הרי יכולה לעשות מה שאת רוצה. ואת עושה, אז אם את עושה, למה לי אסור?

ומכאן עולה לה מחשבה הגיונית גרידא, את בטוח תכעסי, אבל זה לא נגדך, זה לא אומר שעשית, זה לא מעיד כלום פרט לכך שיש וקיימת אצלך האפשרות לעשות מה שתרצי, בלי שאף אחד ידע. כי את לא עובדת לבד, את העמדה החשובה שאסור לעזוב, אחראית על 2 עמדות מפתח וצוות הסר לפקודתך, זה בהחלט נותן לך הזדמנות לאחר, ללכת כמו היום למסיבת הסיום של הילדה. זה מאפשר לך גם להגיע לעבודה מאוחר מאוד, או לצאת מוקדם. זה גם יכול לאפשר לך כמה שעות לכאן או לשם. שרק את והכפופים לך יודעים ומתאמים. ואת היא זאת שנותנת שכרם, אז אם תצ'פרי אותם אז על אחת כמה וכמה.

אבל לא! אין סיכוי שאת תעשי את זה, את לא חיית לילה, את דואגת לאינטרסים שלך בראש ובראשונה. פעם אני הייתי בסל חסד לבך עם הילדים שלנו. היום אני לבד. נטוש, סר חיני ממך. אני כבר אותך לא מושך, אני יותר נטל על גבך. ואת סוחבת את השאריות שלי שרוכות אחריך בלית ברירה ובתקווה שהן עם הזמן והמרחק הלוחם בהם. יגוועו לאיטן וייעלמו מחייך כשהם דועכים לאט אבל בטוח.

מחשבות באות והולכות ו"אנג'לה" הכלבה לא מניחה לי לשנייה אחת, אני קם מהמיטה לכיסא ליד היא אחרי יושבת מתחת לרגליי, אני הולך למטבח היא אחרי כמובן, לאחרונה גם כאשר אני בשירותים, הדלת סגורה, היא משמיעה קולות של אי נחת ומגרדת את הדלת כרוצה להיכנס, אני פותח והיא בלי בושה נכנסת ומקשקשת בזנב כשהיא מתחפרת על ערימת העיתונים ליד. אני יודע שלא יעזור לי כלום, מול הנחישות שלך, אז בסדר – ניצחת! הובסתי ואני נכנע, אני רק לא יודע את תנאי הכניעה שלך פרט לרצון לאשפז אותי מרצון לתקופה ארוכה כאילו אני פושע או מסוכן לציבור. אולי עקב המצב, את תשלחי אותי לטיפול אקסטרני, על בסיס יומי, מבוקר עד ערב, אלמד לציית לרצוני ולשלוט בו כרצונך את. אלמד איך להתמודד עם החיים בלעדייך אהובתי היקרה. יחנכו אותי להיות אני מודל לעצמי ולציית כל העת. יפריכו בי חששות בתרופות חזקות, ימחקו את מי שהייתי עד עתה. ויתאימו אותי לתפיסה שלך כיצד אני צריך להיות. הזמן גם יחדיר בי את השכחה של מה הייתי. ואצא בריא ושלם כדי לדעת את מה שאני כבר מרגיש מזמן. אני אהיה בריא כדי להתמודד עם אובדנך כאהובתי לצמיתות. ואתרגל להיות אבא ותו לאו.

נכון ואני מצדיק אותך, אנחנו נשאר ידידים לעולמים. כל עוד את רק תרצי, אהיה ידיד שלך, חבר, עוזר והכול אהיה פרט לדבר הזה. להיות בן זוג עבורך ואהוב עלייך כמו תמיד. וזאת גם אם היא משאלת לב, אין לך כעת תשובה לתת. ואותי יפתי זה מכניס לחרדה גדולה ולאי וודאות קיומית אמיתית, שאת כעת לא משיבה לה. למעשה את בכלל מתעלמת מכן ולא אומרת לא. את יודעת את לבך טוב ממני, את חיה עם פעימותיו והלמותו. האם הוא אליי נאלם ללא שוב. מדוע זה את מחרישה? הן אני לא אהיה לך אויב אף פעם. אני יכול להתמודד עם הכול, רק לא עם אי ודאות בדבר כה חשוב ומהותי. את חיי ונשמתי, הומה לך אני בכל שעה משעות היום. ולך אין פעימה אחת של תשובה?

אוהב, והכואב, לא עוזב בלב.